"בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים יד, א-ב)
יש הרבה לשונות שבהן הראה הקב"ה את חיבתו לעם ישראל, ואין ספק שזו הגדולה שבהן:
"בנים אתם לה' אלקיכם".
הגדרה זו אינה רק זכות ושבח לנו אלא היא נושאת עימה גם אחריות ומחויבות, הנלמדת מהמשך הדברים, שם מובא הציווי:
"לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת".
ומסביר רש"י:
"לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוראים עושים לפי שאתם בניו של מקום ולא גדודים ומקורחים".
פירוש: אל תעשו חתך בגופכם. גם כשאחנו מצטערים צער רב על מת, עדיין יש לנו לזכור כי בנים אנחנו לקב"ה ואיננו יתומים. הקב"ה אומר לנו – גם אדם שמתו הוריו, אין ראוי שידאג ויתאבל ברמה שמצער את עצמו ומשחית את גופו. הקב"ה מרחם עליכם כאב על בניו, ולא רוצה שתוסיפו צער על צערכם.
וכתב בילקוט שמעוני: "ראה היאך חיבב הקב"ה את ישראל שהוא מצווה אותם שלא יצערו את עצמם ויטלו שכר".
אולם בזה לא סיימו חז"ל למצות את תוכן ומשמעות המצווה במלוא היקפה, ומסבירים -"לא תתגודדו": לא תעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת (הגמרא ביבמות דף יג).
חז"ל לקחו את הציווי "לא תתגודדו" ונתנו לו משמעות מעבר לציווי הפרטי שלא לעשות קריעה בגוף האדם היחיד והרחיבו אותו כציווי כללי – שלא לעשות קריעה גם במובן החברתי, שלא לגרום לפלגנות ולקריעה בחברה בכללותה.
גם ביחס להמשך הפסוק "ולא תשימו קרחה" אומר המדרש – לא תהיו כקורח ועדתו שפילגו את עם ישראל. וכשיש קרחה בישראל, נהפך העם לעדרים עדרים וכל עדר דוגל באמת שלו, כדברי חז"ל על הפסוק "ותהי האמת נעדרת – מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה" (סנהדרין צ"ז ע"א). הקרחה גם גורמת לכך שהאנשים הטובים מתרחקים מפעילות ציבורית וחברתית כדי שלא ליטול חלק בפלגנות, והסכנה הגדולה ביותר אם הקרחה היא "בין עיניכם" בין המנהיגים שהם "עיני העדה".
מציאות של חלוקה חברתית לקבוצות קיימת כמעט בכל חברה, אבל חז"ל מזהירים מפני פלגנות של אגודות אגודות שיש ביניהן פילוג של ממש עד כדי כך שלכל אגודה יש את בית הדין שלה ותורה משלה. מחלוקת היא דבר לגיטימי, אך כשנפסקת הלכה היא מחייבת את כולם ואין מקום לפלגנות עוד.
בעולם מתוקן כך אמורים הדברים להיות, ואכן במשך אלף ומאתים שנה עד למאות הראשונות של ימי בית שני נתקיימה הסכמה מלאה בקיום המצוות, אך לדאבונינו באורך הגלות התרחקנו וכל קהילה קיבלה על עצמה הנהגות שונות ופירושים שונים בקיום המצוות.
עלינו לשמור על המסורת של כל עדה אך גם לדעת לכבד את הנוהגים אחרת. כי כאשר איננו מקבלים ומכבדים את הדעה האחרת, פה אנו יוצרים פלגנות, וזוהי הקרחה שממנה התריעו חז"ל.
