עכשיו כשהתיישב בסלון ביתי זה הכה בי. מסתבר שזוגתו התיידדה עם אשתי. הם עברו לכאן לפני כמה שבועות, ממש כמה בתים על ידינו, ברחוב השושנים שמשקיף אל גדר המערכת. יוני חכם היה שכן שלי כבר קודם לכן, בשכונת שפירא בתל אביב. עכשיו, מסתבר, עבר להתגורר ביישוב הקהילתי בו חייתי. מדינה קטנה.

יוני היה פעיל מרכזי לטובת ילדי הזרים שהתיישבו בדרום תל אביב. הוא ניסה לרתום אותי לפעילויות שהם ארגנו, ואני גם השתכנעתי והלכתי כמה פעמים, עד המקרה ההוא עם פטירתו של שלום הזקן, שלא היה באמת כל כך זקן. כולם קראו לו ״זקן״, במלעיל, כמובן גם בגלל ששם משפחתו היה בן זקן, אבל גם בגלל שהיה נראה מאוד מבוגר לגילו. הוא היה בסך הכול בן 59 במותו, אבל מצומק היה, ורזה, שערות ספורות על קדקודו הקירח והרבה כתמים כהים מכסים את ראשו. שפם קטן לבן היה לשלום והוא תמיד לבש גופיית סבא לבנה בתוך מכנסי שלושת רבעי שכיסו את ברכיו.

כששלום נפטר הגיעו להלוויה שלו שני בניו, שָׁכֵן אחד שגם קרא עליו קדיש ושני עובדים זרים, אותם העסיק במוסך הקטן שניהל על יד ביתו. גרושתו לא הגיעה וגם לא ביתו שניתקה איתו קשר. חברים כנראה שלא היו לו יותר מידי.

הוא מה שנקרא בפיו של יוני חכם ״תושב דרום תל אביב קלאסי, גזען, בור ומצביע רק מהרגש״. יוני שנא את כל המסורתיים האלו שלא משנה מה תגיד להם הם יגידו לך ״בעזרת השם״ או ״רק הליכוד״ וכל מיני דברים כאלה, ״בלי לחשוב״.

בן 38 הייתי כשפוטרתי מחברת פיתוח התוכנה בה עבדתי. בשביל לחסוך בעלויות עברתי מדירה שכורה במרכז תל אביב, רחוב אבן גבירול, לדירה בדרום. חשבתי שגם אם אמצא עבודה במרכז או בצפון העיר לא יזיק לי לנסוע קצת על אופניים או בתחבורה ציבורית. רכב לא החזקתי. עד גיל 42 עשיתי חלטורות כעצמאי וכשמצאתי עבודה קבועה באזור הקריות עברתי צפונה שם גם הכרתי את נירה, אשתי.

ודאי שהייתי בעד פעילות עם הפליטים בהתחלה. בכל סרט אמריקאי שני אתה רואה את היחס לשחורים ומבטיח לעצמך להיות פלורליסט ואוהב אדם. אבל החיים בשכנות לשלום הזקן הראו לי עוד דברים.

קצת לפני שנפטר כבר ידעתי שהוא חולה. ראיתי אותו ממרפסת ביתי וצעקתי לו ״זקן, הולך למכולת? תביא לי קצת מלפפונים, עגבניות?״ אמרתי את זה מאהבה, בצחוק, לא התכוונתי שבאמת יעשה לי שירות.
״אתם הצעירים חיים על הגב שלנו,״ קרא אלי חזרה. ״מה אתה רוצה?״
״לא, לא באמת, זקן,״ עניתי, ״חכה, אני אבוא איתך.״ ירדתי במהירות קומה אחת במדרגות החיצונית של הבניין למטה.
״עדיף ככה,״ הוא אמר לי כשכבר עמדתי לידו, ״שלא יתנפלו עלי השחורים האלה.״ ככה הוא כינה אותם. הוא לא שנא אותם, אבל פחד מאוד.
״אף פעם לא הייתי נועל את דלת הבית,״ סיפר לי בדרך למכולת ״עד שהם הגיעו. ולא פרצו לי. אולי חוץ מפעם אחת. בעצם פעמיים. גנבו את השרשרת שאשתי קנתה לי ליום הנישואים לפני 31 שנה.״
״די, מספיק, הם לא פורצים יותר מישראלים״ אמרתי לו, "תפסיק עם הדעות הקדומות האלה".
״אבל עם המוסיקה שלהם והשפה הזאת והאוכל שלהם, זה כבר לא אותה שכונה. הם הרסו אותנו. הרסו את החינוך של הילדים שלנו.״
״הילדים שלך כבר מזמן לא פה יא שלום״ אמרתי לו, ״על מה אתה מדבר?״
״כואב לי, כואב לי מאוד שככה זה נראה פה, אני זוכר שזאת היתה שכונה יפה, הלכנו לבית הכנסת בשבת כל המשפחה, כל השכנים היו בחוץ, חברים טובים.״
״עכשיו אתה מערבב, מה זה קשור שפעם היו לך חברים?״
״הכול קשור, הכול, אל תהיה תמים״ הוא טפח לי על הגב. לא המשכתי. מה יש לי להתווכח איתו, חשבתי לעצמי. לא אשכנע אותו אחרת.

לאחר שקברו אותו בבית העלמין הקרוב לביתו ניגשתי לשני העובדים הזרים שהגיעו להלוויה. ״מה אתם עושים פה?״ שאלתי.
״הוא היה בנאדם טוב״ אמר אחד מהם בעברית קלוקלת.
״גוד מן״ אמר השני.
״באמת, למה?״
״נתן לנו עבודה, וורק, וורק.״
״אהה״ אמרתי. כשעמדתי ללכת מישהו מהם הרים את היד שלו באוויר, מנסה למשוך את תשומת ליבי. ראיתי שהוא מצביע על שעון שענד על פרק ידו הימנית. ״זה שעון שלו״ אמר.
״פששש״ אמרתי.
״הוא נתן״.
האירוע הזה צבט לי את הלב.

אשתי הציגה את יוני בפני ושנינו יחד אמרנו ״כן, כן, מכירים, בטח.״
לחצתי את ידו והתיישבנו בסלון ביתי. קנינו ספות חדשות מעור, צבע קרם בהיר. נירה התחרפנה שכבר אחרי מספר ימים נהיה כתם על הספה הארוכה של שלושת המושבים.
הנשים הלכו להביא מעט כיבוד מהמטבח. זוגתו של יוני חכם הביאה עוגת תפוזים ובקבוק יין. ״לא הייתם צריכים״ הפטרתי לעברם.
״אז מתי עברתם לכאן?״ שאלתי את יוני.
״לפני שלושה שבועות.״
״אתה היית מאוד פעיל שם, חשבתי שתישאר,״
״אחרי שהיינו צעירים ופרועים, אתה יודע,״ הוא נתן לי מכה קלה עם מרפק ימין שלו, ״וחיינו את החיים בעיר הגדולה, רצינו קצת שקט. לגדל את הילדים במקום יפה, אוויר טוב. לריטה ולי חשוב מאוד הנושא של חינוך הילדים, קצת טבע אתה יודע, תזונה נכונה. אי אפשר היה באמת לחיות שם.״ הוא נתן לי עוד מרפק, בדיוק באותו המקום שזה כבר התחיל לכאוב. זרקתי לעברו חצי חיוך.
״אני מרצה באוניברסיטה, אתה יודע,״ הוא המשיך ״אז עכשיו אני עובד בחיפה ולא בתל אביב. זה לא אותו הדבר, אבל מתפשרים, מה לעשות״.
בהמשך הערב דיברנו על תורת המוסר והפוליטיקה במשנתו של ובר, תחום המומחיות האקדמי של יוני. וכל מה שאני רציתי זה להעיף אותו קיבינימט מהבית שלי.