מדינת ישראל מדורגת במקום הראשון בהוצאה ציבורית על חינוך כאחוז מהתוצר. הנתון העומד על 2.5% משאיר הרחק מאחור מדינות מערביות מתוקנות כמו קנדה ודנמרק (2.2%) שוודיה ואנגליה (1.7%) פינלנד ויפן (1.2%) וגרמניה (0.6%). אם כך, מדוע תוצאות התלמידים הישראלים במבחנים הבינלאומיים נמוכות כל כך?
התשובה טמונה בנתון נוסף – ישראל היא המדינה בה כמות האוכלוסייה הצעירה הגדולה ביותר מבין מדינות ה-OECD. מעבר לכך התוצר לנפש בישראל נמצא בחלק התחתון של הטבלה. כך יוצא שההוצאה הציבורית לתלמיד בישראל עומדת על 6,122 דולר ונמצאת בשליש התחתון של ה-OECD שעומד על 7,891 דולר לתלמיד.
עם העברת התקציב לשנים 2017-2018 הכריז שר החינוך כי תקציב החינוך יגדל ב-4.7 מיליארד ש"ח וכי הוא יהיה הגדול ביותר אי פעם. למעשה, תקציב החינוך גדל בכל שנה, וכל שנה היא שנת שיא. אך השאלה היא האם התקציב עומד בקצב גידול האוכלוסייה. אם מדינת ישראל רוצה לחנך בוגרים שיהיו מסוגלים להתחרות בעמיתיהם מאירופה עליה לכל פחות להדביק את ממוצע ההוצאה לכל תלמיד של מדינות ה-OECD.
כיצד נראה בשטח תת תקצוב של מערכת החינוך?
המדד הבולט ביותר לבחון דרכו את ההשפעות של תת התקצוב של מערכת החינוך הוא גודל הכיתות. בישראל 26.7 תלמידים בממוצע בכיתה. רק ביפן ובצ'ילה יש יותר תלמידים בכיתה ממוצעת. חשוב להגיד שמספר התלמידים בכיתה רגילה בחינוך הממלכתי הוא גדול בהרבה. הממוצע מורכב גם מכיתות קטנות של תלמידי החינוך המיוחד, כיתות במגזר הדתי והחרדי ובתי ספר פרטיים. מדד נוסף הוא מספר המורים על כל תלמיד. גם כאן ישראל נמצאת בחלק התחתון של הטבלה עם 15.3 תלמידים על כל מורה.
ישראלים רבים לא מוכנים לקבל את רמת החינוך הירודה הנובעת מתת התקצוב. זו הסיבה ששיעור ההוצאה הפרטית על חינוך בישראל היא אחת מהגבוהות במדינות ה-OECD. בחינוך היסודי מממנת המדינה 88.9% מההוצאה על חינוך והאזרחים משלימים עוד 11.1%. כמובן שאוכלוסיות עשירות נוטות להשלים סכום גבוה בהרבה בזמן שאוכלוסיות מוחלשות נאלצות להסתפק בהוצאה הציבורית. כשמסתכלים על מערכת החינוך הגבוהה, משקלה של ההוצאה הפרטית גדל לכדי 47.6% מההוצאה ואילו הממשלה מסתפקת ב 52.4% בלבד.
