מחקר חדש שפרסם היום 'מרכז טאוב' חושף בפנינו את השינויים הדמוגרפים בישראל בשנים האחרונות כפי שהוא משתקף בחלוקה בין זרמי החינוך. מהמחקר, אשר מתמקד בנתוני ארבעת מערכות החינוך בישראל (ממלכתי, ממלכתי דתי, חרדי וערבי) עולה כי ב-15 השנים האחרונות ירד חלקו של החינוך הממלכתי-יהודי בישראל מ-50.7% ל-42.1%, ירידה של יותר מ-8%. עם זאת, מראה המחקר כי בשנים האחרונות התמתן קצב הגדילה של זרמי החינוך הערבי והחרדי, מה שיכול להביא בשנים הקרובות להיפוך מגמה.

את המחקר הובילו נחום בלס וחיים בלייך, אשר מסבירים בפתח הדברים כי ההחלטה 'לאיזה חינוך לשלוח את הילדים?', נעה על מגוון צירים, וביניהם: בחירה אידיאולוגית-חברתית-כלכלית – האם לבחור בחינוך פרטי או ציבורי? בחירה דתית – האם לבחור מערכת חילונית, ממלכתית דתית או חרדית? בחירה חינוכית – האם לנטות לכיוון חינוכי מסוים (מקצועי, אומנותי, אנטרופוסופי, דמוקרטי ועוד)? ובחירה לאומית – האם ראוי שהילדים יעברו לחינוך של זרם לאומי אחר (בעיקר שאלה הנשאלת בקרב משפחות ערביות) או האם לשלוח את הילדים 'חינוך מעורב', כדוגמת בתי הספר הדו-לשוניים?

התפלגות תלמידי הגן לפי זרם חינוך – באחוזים (גרפיקה: דבר ראשון).

"ההחלטה לאיזה בית ספר לשלוח את הילד היא אחת ההחלטות החשובות ביותר בחיי המשפחה, והשאלה מהם הגורמים המשפיעים על החלטה זו היא שאלה חשובה ביותר לכל קובע מדיניות חינוכית. ככל שאפשרויות הבחירה של ההורים והתלמידים הבוגרים רבות יותר, הסוגיה חשובה יותר ובעלת השלכות מדיניות רחבות יותר", כך במבוא הדוח.

אחד הממצאים המרכזיים שניתן לגלות בדוח המחקר הוא העובדה שבין השנים 2000 ל-2015 עברו רק כ-2% מכלל התלמידים, בין חלקיה השונים של מערכת החינוך. האחוז המזערי מעיד כנראה על בחירה בזרם חינוך מסוים על פי ערכיה של המשפחה – שנותרת נאמנה למערכת החינוך של קהילתה. מבדיקה שנעשתה ב-2006 ניתן היה לראות שרוב ההורים בוחרים במודע ובמכוון בזהות המוסד החינוכי אליו הם שולחים את הילדים, ובכך ניתן לזהות עקביות מתמשכת.

קצב הגידול בזרמים מציג תמונה מורכבת עם תנודתיות רבה. מערכת החינוך הממלכתית הצטמצמה בתקופה שבין 2000 ל 2015 ביותר מ-8% מ-50.7% ל-42.1%, קצב הגידול של החינוך הממלכתי היהודי והחינוך הממלכתי-דתי גדל בראשית התקופה לאט מאוד (בחילוני הוא אף עמד על אפס תקופה מסיומת) אך מאמצע התקופה ניתן להבחין בהאצה משמעותית, בעיקר בחמש השנים האחרונות. לעומת זאת, קצב הגידול של החינוך הערבי והחרדי, שהיה מהיר מאוד בראשית התקופה, הואט במידה ניכרת, ובחינוך הערבי אפילו נעצר. כמסקנה מכך ניתן לשער שבעתיד הרחוק יגדל אחוז התלמידים בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי וישנה את המגמה.

איך השפיעה ועדת טרכטנברג

עד 2010 חל גידול עקבי בחלקם של התלמידים הערבים (מ 20.9% עד 26%), אך מאז הוא התחיל לרדת וב-2015 עומד על 25.1% מהמערכת. בין 2000 ל-2001 אחוז המשתתפים במערכת החינוך הערבי גדל בקצב של 6.7%, לעומת פרק הזמן בין 2014 ל-2015 בו קצב הגדילה עמד על 2.3% בלבד. השינוי הבולט ביותר במגזר הערבי הוא ההאטה המגיעה עד לכדי עצירה ממש, ובשנים מסוימות אף ירידה, בקצב הגידול במספר התלמידים ובחלקו של החינוך הערבי בכלל המערכת. במקביל יש עדויות לעלייה משמעותית בשיעור התלמידים הערבים הפונים למערכות חינוך שאינן ציבוריות. בלס ובלייך מסבירים כי גורם נוסף שהשפיע על חלקו של המגזר הערבי בכלל אוכלוסיית תלמידי הגנים הוא העלייה בשיעורי הלמידה.

בתחילת התקופה יושם חוק חינוך חובה לגילאי 4–3 ביישובים החלשים, שחלק גדול מהם ערביים. נתון זה, בצירוף קצב התרבות מהיר, הביא לכך ששיעור התלמידים הערבים מכלל התלמידים בגני הילדים הציבוריים עלה ב-5% בין שנת 2000 לשנת 2007, ועמד בשיאו על כ-25% מהתלמידים. ב-2011 המליצה ועדת טרכטנברג ליישם את החוק בכלל היישובים בארץ, והדבר הוביל לעליית שיעורי הלמידה של גילאי 4–3 במערכת הציבורית, בעיקר בקרב אוכלוסיות שלפני כן שלחו את הילדים לגנים פרטיים, או כאלה שנמנעו מלשלוח את ילדיהן לגן מפאת העלות הגבוהה. גידול זה בקרב כלל האוכלוסייה, לצד הירידה בריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה הערבית, הביא לכך שמ-2007 עד 2015 חלה ירידה עקבית בשיעורם של התלמידים הערבים בקרב ילדי הגנים הציבוריים.

עוד תמונה מעניינת שעולה מהמחקר ביחס למגזר הערבי היא העובדה כי בתקופה הנמדדת, כמעט שולש מספר התלמידים שעברו לבתי ספר יסודיים מוכרים שאינם רשמיים. התופעה מראה כנראה על גדילה במעמד הביניים במגזר הערבי מחד גיסא, ועל חוסר סיפוק של המשפחות מהחינוך הציבורי מאידך.

יותר תלמידים פחות דתיים

בקרב החרדים ישנו גם גידול מתמיד באחוז התלמידים מכלל המערכת והוא עמד ב-2015 על 18.7% לעומת 13.4% בשנת 2000. ההיקף הכולל של מספר התלמידים החרדים גדל הן במוסדות המוכרים שאינם רשמיים והן במוסדות הפטור, אולם במונחים יחסיים חלקם של התלמידים במוסדות הפטור ירד מ- 29% ל- 24%.

עוד צוין במחקר כי בתוך החינוך החרדי השתנו יחסי הכוחות במהלך התקופה: שתי רשתות החינוך הגדולות בחינוך המוכר שאינו רשמי (רשת החינוך "העצמאי" ורשת "מעיין החינוך התורני") גדלו על חשבון מוסדות שאינם משתייכים לשתי הרשתות.

מספר התלמידים שעברו בין זרמי החינוך בבית הספר (גרפיקה: דבר ראשון).

נתון משמעותי שעולה לאורך הדוח בסיקור מערכות החינוך הדתיות מצביע על מעבר עקבי של תלמידים למערכות חינוך פחות דתיות. לדוגמא: בשנת הלימודים האחרונה (2015–2014) עזבו כ-3,800 תלמידים את הגנים החרדיים לבתי ספר ממלכתיים-דתיים וממלכתיים, ורק כ-2,200 ילדים מגנים ממלכתיים-דתיים וממלכתיים נקלטו בכיתות א' בחינוך החרדי. באותה התקופה כ-4,000 תלמידים עברו מגנים ממלכתיים-דתיים לכיתה א' בבתי ספר ממלכתיים, ורק כ-1,700 עשו את המעבר בכיוון ההפוך. עוד מספר הדוח שמדי שנה עוברים בין 10 ל 12- אחוז מהתלמידים בחינוך הממלכתי-דתי לחינוך הממלכתי במעבר מכיתה ו' ל-ז'.

בפרק העוסק בחינוך חרדים בדוח, נכתב: "המעבר מכיתה ו' לכיתה ז' הוא מעבר חשוב מאוד לגבי חלק מהתלמידים, בשל המעבר מבית ספר יסודי לחטיבת הביניים. גם במקרה זה אפשר לראות שלאורך כלל התקופה הזרמים הממלכתי-דתי והחרדי איבדו תלמידים לטובת זרמים אחרים מדי שנה, ואילו לחינוך הממלכתי עברו כ 1,000- עד 2,500 תלמידים מזרמים אחרים".

עם זאת, כשמסתכלים על הנתונים יש להתייחס כמובן לצמיחה של אוכלוסיית התלמידים בכללותה (מספר התלמידים גדל, והגיוני שמספר המעברים יגדל בהתאם) וכן לכך שייתכן שבעת בחירת גן השיקול האידאולוגי חלש יותר בהשוואה לבחירת בית ספר, והבחירה נעשית לפעמים מתוך שיקולי קרבה, מחיר, אופי הגננות ועוד.