בשנות ה-80 "הוגלתה" נבחרת ישראל למוקדמות המונדיאל באוקיאניה, מול אוסטרליה, ניו זילנד וטייוואן (שכמו ישראל גם היא נזרקה מאסיה) ולכן עברו ארבע שנים בין קמפיין לקמפיין. בשנים האלו משחקי ידידות מול ליברפול נבחרת ארגנטינה ויריבות נוספות מילאו את איצטדיון רמת גן ב-40 אלף צופים. הנצחונות במשחקי הידידות הבלתי מחייבים נחשבו להישגים נפלאים אבל אז הגיעו הכשלונות במוקדמות המונדיאל והחזירו אותנו למציאות. הכישלון הצורב במיוחד היה מול קולומביה בפלייאוף על הכרטיס למונדיאל 1990, כשאר הפסד 1:0 ותיקו 0:0 שלחו את קולומביה לאיטליה.

בשנות ה-90 ישראל הצטרפה לאירופה והחלה לשחק גם במוקדמות היורו ולכן פגרת נבחרת נמשכת פחות משנה בין סיום קמפיין אחד לתחילתו של הבא. ההצטרפות הובילה בין היתר לגידול עצום בכמות הישראלים שמשחקים ביבשת, חלקם בליגות הבכירות, ולהישגים של קבוצות, כמו עלייה לליגת האלופות או רבע גמר גביע אופ"א של הפועל ת"א ב-2002. הנבחרת לעומת זאת נותרה מאחור. רגע השיא שלה היה למעשה רגע ההתרסקות ב-5:0 מול דנמרק בפלייאוף על הכרטיס ליורו 2000. מאז היא סיימה את דרכה בתום השלב המוקדם.

השיח התקשורתי על הנבחרת הפך ממחבק ומלא תקוה בימי אוקיאניה לציני ומריר בעיקר בעשור הנוכחי. אם בשנות ה-90 עוד דיברו על "שכר לימוד", בשנות ה-2000 מבינים שהנבחרת אינה מועמדת לעלות כיתה, אלא דורכת במקום לכל היותר. גם אני הפכתי אדיש אבל נתקלתי בדיונים  ואנשים ששמחים לאידה של הנבחרת ומנמקים זאת בתיעוב כלפי העסקנים או בהעדפת הקבוצה האהודה עליהם. אני חושב שהקשר בין הטענות אינו הכרחי. אף עסקן לא עולה על המגרש ואין סתירה בין אהדת קבוצה לנבחרת. שמחה לאיד הגיונית במקרה של הפסד של היריבה העירונית או הקבוצה השנואה, אבל שמחה לאיד בהפסד של הנבחרת מנימוקים של ציפייה לנזק לעסקנים או זירוז רפורמות נראית לי חסרת טעם. מחר אנחנו חוזרים לליגת העל ולכדורגל הישראלי, שם לפחות רואים מגמה חיובית מבחינת מספרי הצופים. הקהל מראה שאיצטדיון חדש (חיפה וב"ש) ושיווק נכון באים לידי ביטוי בקופות.