כשהמסך החשיך בשנייה הראשונה, לאף אחד לא היה מושג שכך זה ייגמר. אבל דוד אזולאי לא היה סלחן כלפי מקרים כאלו. ״אם אמרנו 24/7 אז צריך לעמוד בזה״ אמר באסיפת ההורים הבהולה שיזמו כמה מהורי הגן.
״אני יזמתי את הפגישה הזו כי לא הייתי מוכנה לחיות עם המחשבה שמישהו כיבה את המצלמה הזאת, והשאלה שלא נותנת לי מנוחה מאז היא למה שמישהו יעשה דבר כזה.״ אמרה ענת.
״אבל יכול להיות שזו טעות טכנית, לא?״ אמר יחיאל, אבא של פיני.
״עוד פעם אתה עם ההנחות שלך? אמרו לנו כשרשמנו את הילדים לגן שכאן זה מצולם 24/7 ושיש גנרטור למקרה שרשת החשמל נופלת. אז עכשיו באים ואומרים לנו שזה כנראה בטעות?״
״ומה כבר יכול לקרות? מה? מה עשו ב-28 שניות שזה היה כבוי? הרי איך שנדלקה המצלמה ראינו שהילדים ממשיכים בריכוז הבוקר שלהם.״
״אני לא רוצה להעלות על דעתי מה קרה בזמן הזה. אני מעדיפה מאוד שלא לחשוב על זה.״ התערבה בשיחה דרורה, אמא של יערה, שהיתה שכנה שלנו ואני והיא גם עבדנו יחד.
אני ישבתי שם ולא אמרתי דבר. עידית לא יכלה להגיע ואני אמרתי לה שאני אספר לה מה היה. כמובן שהיא יכלה לראות אותנו גם במצלמות, בשידור חוזר. מערכת הצילום של גן פשוש צילמה 24/7 ושבוע אחורה. ברור שישנם גנים שזה שומר יותר, יש כאלו ששומרים חודש אחורה, ושמעתי שהיום יש אפילו חודשיים, אבל המחירים בהתאם.
״לא יהיה מנוס לצערי מלהיפרד ממך גבירתי״ אמר לבסוף דוד לרותי הגננת.
היא ישבה שם ולא ידעה איפה לקבור את עצמה.
״דוד אתה בטוח?״ אפילו ענת שהביעה את חוסר שביעות רצונה בצורה קשה הופתעה מעצמת התגובה שהציע דוד. הוא היה יו״ר ועד ההורים בגן זו שנה שנייה ברציפות. כולם ידעו שלא מתעסקים איתו. בטח לא בדברים כאלו של שקיפות.
לרגע השתרר שקט. בהיתי בגן סביבי.
מהתקרה השתלשלו מטה כוכבי זהב בוהקים. ירח כחול גדול חייך אלי מעברו האחד של הגן ושמש צהובה ויוקדת היתה תלויה בעברו השני. קירות הגן היו מכוסים בלבד בד ירוק עד לגובה של מטר וחצי בערך. היו שם ציורי גואש אבסטרקטיים שהילדים יצרו וציורים עם כפות הידיים שלהם. נראה לי אפילו שזיהיתי את כפות הידיים של עידודו. אולי בעצם ראיתי אותו מצייר את זה בווידיאו. היו שם המון קופסאות משחקים, ספרייה עמוסה בספרי ילדים וקוביות גדולות מעץ כמו שהיו לנו פעם. הבקבוקים של הילדים עמדו במסדר מופתי על שולחן האוכל של הגן.
״אין בטוח ממני.״ קולו של דוד פילח את הדממה. ״זו לא טעות שאנחנו יכולים לקבל. אנחנו היינו מרוצים ממך עד כה רותי, אבל כנראה שהגיע הזמן להיפרד. זה עדיף לשני הצדדים. אנחנו לא נוכל להתגבר על חוסר האמון שנוצר כאן ואת מצדך תמיד תרגישי חייבת. אנחנו לא יודעים, וכנראה שלעולם לא נדע, מה גרם למצלמת הגן המרכזית להיכבות לחצי הדקה הארוכה הזו. במושגים של מערכת החינוך המתקדמת שלנו היום זה נצח נצחים. אבל מוטב שנתקדם מכאן הלאה, בכוחות מחודשים, וידעו כל הגננות ומנהלת הגנים כמובן, שעליהן לבדוק את המערכת הזו שבעתיים בשביל שדבר כזה לא יקרה שוב.״
רותי הזילה דמעה.
״תרצי להגיד משהו לפני פרידה?״ שאל דוד בחביבות.
״כן. אהבתי מאוד את הילדים שלכם. הם מקסימים. נוצר ביננו קשר מדהים. הם יצירתיים ומוכשרים. הם מתנהגים כל כך יפה ו…״
״תודה על המחמאות, רותי״ אמר דוד. ״נדמה לי שהגיע הזמן להיפרד. אנחנו נמשיך הלאה לנושאים נוספים שעל סדר היום יחד עם שתי הסייעות שיושבות כאן אתנו וכמובן מנהלת הגנים האזורית. אני פשוט יודע שחלק מההורים צריכים לצאת מוקדם ויש לנו הרבה מה להספיק. אז סליחה רותי, ותודה. נאחל לך הצלחה בדרכך החדשה איפה שלא תהיי״.
כמה ימים לאחר המקרה הזה נסענו דרורה ואני יחד לעבודה. ״היה קצת קשה שם, אה?״ פתחתי בשיחה.
״בסטנדרטים של היום, אף אחד לא יכול לקבל שגיאה כזו. נכון, יש מי שמאשים עדיין את מנהלת הגנים, אבל היא היתה בכלל בחו״ל כשזה קרה ואין לה באמת שליטה על זה. עובדה שמאז המצלמות לא כבו שוב וזה לא קרה באף גן אחר.״
״לא יודע, היא היתה גננת ממש טובה, היא אהבה את הילדים.״
״עם כל הכבוד, אני לא מוכנה להפקיר את הביטחון של הילדים שלי להצהרות של אנשים, אני רוצה לראות מה קורה איתם.״
״ומי מפקח עליך?״ צחקתי. היא נתנה לי מרפק עם היד שלה וצחקה גם היא.
״אולי את צודקת אמרתי. אולי אני באמת תמים.״
״שמעת מה קרה בזמנו עם הגננת הזו שהרביצה, נכון?״
״אהה, כן.״
״אז זהו זה.״
״אבל זה קרה בשירותים, לא? אנחנו בכל מקרה לא מסתכלים על השירותים.״
״וודאי שמסתכלים. אתה לא מסתכל כשהילד שלך הולך לשירותים?! בסדר זו לא המצלמה שמכוונת לי על המסך כל הזמן, אבל ברור שאני נכנסת לראות כשלירוני נכנס פנימה.״
״את ואבנר עדיין צופים בילדים בלייב כל הזמן?״
״ברור. עושים משמרות. אצלכם עדיין רק בשידורים חוזרים?״
״נו, מה נעשה? את יודעת איך זה אצלי. לא משחררים אותי ממשמרות בוקר. אחרי שעידודו נרדם אנחנו מסתכלים. על כל הילדים.״
״הבעיה שלי זו העייפות. ואז מתחילים להריץ קטעים וכאלה. אנחנו לא מוותרים לעצמנו. אין דקה שאנחנו לא רואים. אל תדאג מסתכלים גם על עידודו״.
דרורה ואני עבדנו באותו משרד בחיפה. היא במחלקת שיווק ואני באפסנאות. נכנסו ללובי דרך הדלת המסתובבת של הבניין. היו שם פוסטרים שפיתחו בגדלי ענק, כאלו מפעם. ילדים יושבים במעגל על דשא וצוחקים, איש על כיסא גלגלים מקבץ נדבות ברחוב וקורץ למצלמה, ילדה קטנה ומתוקה בחצאית אדומה מגלה סוד באוזן לחבר שלה. חוץ מזה היה כד עצום שהיה תלוי בין הקומה הראשונה לקומת הקרקע ובתוכו ג׳ונגל קטן עם עצים, שרכים, נחש חנק וציפורים, הכול כמובן בתוך מסגרת זכוכית דקיקה ומעוצבת, כזו שהמשרד שלנו מוכר. הלובי היה לבן ושני קירות מקבילים שלו היו למעשה מראות גדולות ששיקפו את הדלפקים והמזכירות שישבו בהם. השתקפות הובילה להשתקפות עד אינסוף. אהבתי מאוד את הלובי המפואר והיוקרתי שלנו. פחות את העבודה באפסנאות שהיתה משעממת ולא אפשרה לי לצפות במצלמות של ילדיי, אחד בגן פשוש, הגדולה יותר בכיתה ג׳ והבכור בכיתה ט׳. דוד אמר לי פעם שמכתה ט׳ אני חייב למצוא את הדרך לעקוב אחרי הילד לא בשידורים חוזרים אלא בלייב, כי אחרת זה ידפוק את העתיד שלו. אבל עידית ואני עוד לא מצאנו פתרון, מה אני יכול לעשות. ברור שאנחנו חשים אשמה על זה.
״מה יהיה עם ליאור, הוא כבר בכיתה ט׳…״ דרורה כאילו קראה את מחשבותיי.
״אני סומך עליו לגמרי. פעם היה אמון בעולם, זוכרת? ולא היה צריך את כל החרא הזה.״
דרורה ואני הסתכלנו זו על זה. האישונים שלנו ריצדו כמה שניות זה לתוך זה. ושנינו התפוצצנו מצחוק.
״יום טוב שיהיה לך, חמוד.״ אמרה דרורה ועלתה במעלית למחלקה שלה. אני כבר רצתי למטה במדרגות שהובילו למינוס אחת, כמעט ואיחרתי לתדריך הבוקר במחלקה שלנו.
