- רק שלא יקרה לו כלום, כי הוא יודע שהוא לבד. הוא נולד לתוך משפחה נהדרת, והוא יצר משפחה נהדרת, ויש לו חברים, שכנים, מכרים, עמיתים, והוא בכל זאת לבד.
הוא לבד, ולא רק הוא – מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד, אז להיות עצמאי, צעיר ובריא, ולא לאבד את העבודה, להיות בסדר. ובשעת לילה, כשילדיו ישנים בחדר אחד, ורעייתו ישנה בחדר אחר, והכל לכאורה רוגע ורגיל, הוא חושב על כל הדברים שעלולים להשתבש, על עצמו כלוליין טרפז שחייב לכלכל את דרכיו, כי אין רשת ביטחון תחתיו. רק לא למעוד, לא לחלות, לא להיפצע, לא לפשוט רגל, לא להזדקן, לא להזדקק. רק לא להזדקק.
2. לפעמים הוא נקלע לרגע לאיזה מגזין כלכלי: קיצוץ רוחבי, ועדת השרים לענייני הפרטה, בכיר וזה עובר למגזר הפרטי. הוא נחשף לנתונים, תמיד הם מאקרו, עלייה של כך וכך אחוזים, מגמה שלילית במשהו, ואז הוא מעביר במשיכת כתפיים למוסיקה. הכלכלה לא מאוד מעניינת אותו, ויותר מכך – זה הוא שלא מעניין את הכלכלה. הוא לא מאקרו, הוא ההפך המוחלט לה: הוא מיקרו. הוא לבד.
3. העלבון תמיד צץ בכתבות האלה, בדרך כלל בשולי מהדורות החדשות. כתב אמפטי, וויס אובר על פסנתר עצוב. אוהבי מדינה נכזבים. אנשים חלו, נפצעו, הזדקנו, הזדקקו, הופלו לקרשים באיפון גדול: את החיים שלי תרמתי למדינה, לחמתי בשלוש, בארבע, בחמש מלחמות, נפצעתי, תרמתי לעמותות, מעולם לא טעיתי בין ה"הומיה" ל"צופיה", רבתי עם אנטישמים, הבסתי את הבצורת, מילאתי בדבקות את כל חוקי המדינה, והנה היא יורקת לי בפרצוף. אחר כך תקריב על מקרר ריק, כיסא גלגלים, עיניים קרועות מדמעות מלוחות, מלח הארץ זולג מהן.
4. האזרחים יכולים לעזוב את המדינה, זה ידוע, אבל גם המדינה יכולה לעזוב את האזרחים. כמו בזוגיות ותיקה, הוא חושב לעצמו, אחד הצדדים מאבד ענין. האזרח ממשיך לתת למדינה את דמו, את כספו, את מרצו, ואילו המדינה מחזירה לו פחות ופחות. היא לא התעייפה, זו האידאולוגיה, אלה המושגים ששמע במקרה בתכנית הכלכלית, וזה העלבון שמתחיל לפעפע גם בו. והוא מכיר את חוסר התפקוד, את היעדר התקנים, הייבוש התקציבי. רק לא להגיע למיון, לא לחכות בתור לניתוח, לא לבנות על עובדים סוציאליים טרוטי עיניים, לא לחכות בתור בשירות התעסוקה, בסניף הדואר, לא לחטוף סלמונלה ממוצר פגום שלא פוקח, לא לעמוד בסמוך לבניין קורס, לא לחכות לאוטובוס, לא לסבול מעינוי דין. מי שיכול להרשות לעצמו, טווה את רשת הביטחון בעצמו. הוא מבטח עצמו לדעת, שוכר חברת אבטחה, משקיע בשיעורים פרטיים, ומצטייד (רק ליתר ביטחון)בדרכון זר.
5. וככל שהמדינה בוגדת בו יותר, היא דורשת ממנו להיות נאמן אליה. נו מילא, הוא אומר לעצמו ומניף את הדגל בהכנעה, שיהיה. רק לא לחלות, לא להיפצע, לא להזדקן, לא להזדקק.
