המשחקים הפרלימפיים הסתיימו היום, וזו הזדמנות מצויינת להתבונן על האופן בו התקשורת מסקרת אותם, וכיצד הציבור רואה את אותם ספורטאים. ד"ר אילן תמיר, מומחה לספורט ותקשורת וראש בית הספר לתקשורת מאוניברסיטת אריאל בשומרון, ממצה את היחס לספורטאים הפרלימפיים בתקשורת כך: "בדיווח על זוכות המדליות הישראליות: מורן סמואל וענבל פיזרו, תמיד הכותרת תהיה – 'גיבורה' בניגוד לזוכת הארד באולימפיאדה ירדן ג'רבי שהכותרת הייתה – 'אלופה'."

מה הטענה שלך לגבי "המסגור התקשורתי" של המשחקים הפרלמיפיים?
"כבר די הרבה זמן אני מנסה, בפלטפורמות שונות, להעביר את המסר שהרעיון שנבנה עבורנו במשך הרבה מאוד שנים בקשר לספורט, מונע מאיתנו בעצם, ברמה עמוקה, מלחוות חוויות גדולות יותר, ואת ההיצע העצום שיש לספורט להציע. במשך הרבה שנים חינכו אותנו לחשוב דרך מושגים מאוד גבריים ביחס לספורט, שספורט זה רק כוח, עוצמה ומהירות "גבוה יותר, חזק יותר מהר יותר".

אני חושב שספורט זה הרבה מעבר לעוצמה ומהירות, ספורט הוא חוויה שהיא הרבה יותר גדולה ומכילה ערכים משמעותיים כמו: תחרותיות, אסתטיקה, התגברות על מגבלות הגוף ועל איתני הטבע. ובמקרה שהיחס הוא רק לכוח ומהירות, זה גורם לי להבין למה יש העדפה בתקשורת לסיקור ספורט "גברי בריא"."

מה ההתרשמות שלך מהסיקור של המשחקים הפרלימפיים בתקשורת?
"אם ניקח את המשחקים הפרלימפיים כדוגמא, אני רואה שם כל כך הרבה דברים סוחפים, שאני מרגיש ממש לא נוח שהרבה אוהדי ספורט לא יכולים באמת ליהנות מהם. יש תחרויות שקשה שלא להיסחף, כמו משחק טניס שולחן עם אדם שמחזיק את המחבט בפה ובחץ וקשת עם אדם שמכוון את החץ עם הרגל.

הטענה שלי היא שאנחנו לא מקבלים את הסיפורים הללו כי הם כביכול לא עומדים בקריטריון של ספורט, ובאופן טבעי, ברור שאנשים עם מוגבלויות לא יגיעו להישגים כמו אנשים ללא מוגבלות. למרות שיש דוגמאות יוצאות דופן, בהן התוצאות במשחקים הפרלימפיים היו טובות יותר מאשר במשחקים האולימפיים, כמו למשל בריצת 1,500 מטר שעבדל לטיף בקה הלוקה בראייתו, ניצח בתוצאה גבוהה יותר מאשר נקבעה באולימפיאדה.

"במקרה שהיחס הוא רק לכוח ומהירות, זה גורם לי להבין למה יש העדפה בתקשורת לסיקור ספורט "גברי בריא"."

ישנם עוד הרבה סיפורים גדולים אבל הם נשארים בשוליים, גם כשמדברים עליהם זה באופן זניח ואנקדוטי, וכשאנחנו כבר מקבלים את הסיפור אז הוא מאוד צר: של מישהו שהצליח להתגבר על המגבלות שלו, ולא את הצד הספורטיבי שיש בו מערכת שלמה של אימונים רבים, של טקטיקה, של אסטרטגיה, כל אלו נעדרים לגמרי מהסיקור."

קליפ שיצרו בערוץ 4 הבריטי – We're The Superhumans

מה דעתך על הכותרת שהשתמשו בה פעמים רבות "אולימפיאדה של סופרמנים"?
"זה בדיוק הסיפור שמצמצמים לנו את החוייה הספורטיבית למישהי שהתגברה על הנכות שלה. אני חושב שספורטאית וספורטאי אמיתיים שעובדים כל כך קשה, מגיע להם ולנו לקבל את הזיווית הספורטיבית ולא רק את הזווית האנושית שהיא הרבה פעמים מפתה, אבל היא לא היחידה. אני מרגיש שיש פער דרמטי שלא עושה חסד לא עם הספורטאים, וגם לא עם האוהדים שיכולים לקבל סיפורים יותר משמעותיים וליהנות באמת מספורט איכותי ויפה לעין."

"יש דוגמאות יוצאות דופן, בהן התוצאות במשחקים הפרלימפיים היו טובות יותר מאשר במשחקים האולימפיים, כמו למשל בריצת 1,500 מטר שעבדל לטיף בקה הלוקה בראייתו, ניצח בתוצאה גבוהה יותר מאשר נקבעה באולימפיאדה."

מה גורם לכך שזה שהסיקור של המשחקים הפרלימפיים בתקשורת נראה באופן הזה?
"צריך להיות כנים, בשנים האחרונות אנחנו עדים לסיקור הולך וגובר של המשחקים הפרלימפיים. הבעיה היא שזה קורה רק פעם בארבע שנים, ואנחנו לא שומעים את השמות הללו בשגרה, אלא אם כן קורה משהו חריג. אבל גם כאן זה דומה בכלל לסיקור הספורט בארץ, ש-95% ממנו זה כדורגל.

אולם כאשר כבר שיש סיקור, הוא כמעט תמיד יהיה יבליט את הצד האנושי ולא הספורטיבי. יש לכך הרבה מאוד הסברים, אבל זה בעיקר נובע מהעובדה שזה לא חלק מהתסריט הבסיסי של עורכי וכתבי הספורט, ואז כשחווים את זה רק פעם בארבע שנים  זה הדבר שקופץ לעין – לראות אדם מוגבל שמצליח לעשות משהו שאף אחד לא ציפה ממנו לעשות, ומגיע לשיאים. לדעתי שם המשחק כאן זה החלטות מערכתיות, אם יחליטו שזה העניין, אז אתרי הספורט יודעים להפוך את זה לעניין.

פסקל ברקוביץ עלתה לגמר הקיאקים מהמקום השביעי, לאחר שסיימה שלישית במקצה שלה (תמונה באדיבות ההתאחדות לספורט נכים).

פסקל ברקוביץ עלתה לגמר הקיאקים מהמקום השביעי, לאחר שסיימה שלישית במקצה שלה (תמונה באדיבות ההתאחדות לספורט נכים).

יש כאן גם מניע כלכלי לדעתי, מדובר כאן באחריות ציבורית. אם היו מקצים לכך מדור או כתב שיסקר באופן רציף, אז גם הסיקור שמגיע לשיאו במשחקים הפרלימפיים, היה סיקור הרבה יותר איכותי והרבה יותר מאוזן. אבל עדיין, לצערי מה שיושב לעורכי הספורט בראש, זאת ההשקפה שספורט זה כוח ועוצמה.

איפה ישראל נמצאת ביחס לעולם, מבחינת סיקור המשחקים הפרלמיפיים?
אין לי ידע מוגמר בנושא, אבל אני חושב שישראל לא שונה בהרבה מהעולם. בגלל העובדה שהמשחקים הפרלימפיים תמיד היו משניים לאולימפיאדה, אבל אני חושב שבשנים האחרונות ישנה תודעה הולכת וגוברת ביחס לחשיבות של סיקור האירוע הזה, ביחס לערכים הספורטיביים וביחס להנאה שנובעת ממנו, אז אני מקווה שגם אנחנו בדרך לשם."

איתי ארנליב ושרגא וינברג הפסידו לצמד האמריקאי בחצי גמר טניס בכסאות גלגלים - זוגות. 6-4 6-2 ויאבקו עוד יומיים על מדליית הארד.(התמונה באדיבות ההתאחדות לספורט נכים, צילום: קרן איזיקסון).

איתי ארנליב ושרגא וינברג הפסידו לצמד הבריטי בחצי גמר טניס בכסאות גלגלים – זוגות. 6-4 6-2 ויאבקו עוד יומיים על מדליית הארד.(התמונה באדיבות ההתאחדות לספורט נכים, צילום: קרן איזיקסון).

כיצד יהיה נכון לסקר בעתיד את המשחקים הפרלימפיים?
"צריך להתייחס לספורטאים לא רק פעם בארבע שנים במשחקים הפרלימפיים" אומר תמיר. "כלומר, להבין שיש כאן ספורטאים שנלחמים יום ביומו על תשתיות, על תקציבים, על מאמנים, שכנגד כל הסיכויים עושים פעילות מרשימה. כאשר נדע את זה ביומיום, אנחנו גם נרצה לדעת מה קורה במשחקים מבחינה ספורטיבית, וזה לא יהיה משהו ששמור לשער האחורי בעיתון. כרגע הסיקור נשען בעיקר על אלמנט ההפתעה – "איך הם הצליחו?" "איך הם מסוגלים?", רוב האנשים לא ידעו להגיד לך את הכללים של טניס או כדורסל בכיסאות גלגלים או כדור שער.

"אני חושב שספורטאית וספורטאי אמיתיים שעובדים כל כך קשה, מגיע להם ולנו לקבל את הזיווית הספורטיבית ולא רק את הזווית האנושית שהיא הרבה פעמים מפתה, אבל היא לא היחידה. אני מרגיש שיש פער דרמטי שלא עושה חסד לא עם הספורטאים, וגם לא עם האוהדים שיכולים לקבל סיפורים יותר משמעותיים וליהנות באמת מספורט איכותי ויפה לעין.

"אפילו השדרנים שמגיעים לשדר פעם בארבע שנים לא מבינים את החוקים, כי הם באים מעולם צר של כדורגל וכדורסל, ותוך כדי תנועה מנסים להסביר לך משהו שהם עצמם לא מבינים בו וזה נראה ונשמע לא טוב.

"חשוב לי להדגיש שאני לא חושב שמישהו צריך לעשות טובה לאנשים עם מוגבליות, ולסקר אותם כי קשה להם. אני חושב שהרווח בסופו של דבר יהיה של כולם, כי יש כאן סיפורים ספורטיביים ואנושיים מרגשים ומגיע לנו כאוהדי ספורט, לצרוך תקשורת יותר רחבה ויותר מאוזנת וכולנו נהנה מזה."