בשבוע שעבר נפתחה עונת הפוטבול המקצוענית בסן פרנסיסקו בטקס מרהיב כמו שרק האמריקאים יודעים להפיק. שיאו של הטקס המרשים היה נגינת ההמנון האמריקאי כאשר דגל ארה"ב פרוש לכל אורכו ורוחבו של המגרש, אלא שכל העיניים וכל המצלמות לא הופנו לדגל ולטקס אלא לבחור צעיר בן 28 בשם קולין קאפרניק.
קאפרניק לא עמד כמקובל עם ידו על ליבו כי אם כרע ברך, לצד חבריו העומדים, כאקט של מחאה כנגד יחסם האלים של המשטרה והשלטונות לאוכלוסיה השחורה, שהתבטא בחודשים האחרונים במספר מקרי מוות. את מהלך המחאה הוא החל כבר במשחקי האימון שהתקיימו בשבועות האחרונים כהכנה לעונה הסדירה.
השיח הפומבי בארה"ב נע בין הקצה הקפיטליסטי המקדש את חירות הפרט וחופש הביטוי לבין הקצה הפטריוטי המדגיש את חשיבות הסמלים הלאומיים כגון: הדגל, ההימנון וכמובן הצבא וחייליו. בכל אירועי הספורט משתתפים אנשי כוחות הביטחון בטקסים וזוכים ליחס מיוחד ומקום מיוחד בסיקור הטלוויזיוני. ליגת הפוטבול, ה NFL, אף חתמה על הסכם חסות עם הצבא בו קיבלה כסף תמורת עריכת טקסים בהשתתפות חיילים. החברה האמריקאית בהחלט מקדשת את הסמלים הלאומיים ונותנת להם מקום של כבוד בהוויה היומיומית.
המחאה של קאפרניק זכתה באופן מיידי לגל תגובות עצום של בעד ונגד. המתנגדים טענו שהוא פוגע בחיילים ובאנשי הביטחון המשרתים את האומה ומסכנים את חייהם, והתומכים, כולל הנשיא אובמה, הגנו על זכותו של השחקן לבצע כל אקט מחאה שאינו אלים או פוגעני. הביטויים בהם השתמשו המתנגדים היו אגרסיביים, כגון: בוגד, מבזה את המדינה וכו'.
כוכבו של קאפרניק דרך בחורף 2013, כאשר בסידרה של הופעות מדהימות ושוברות שיאים הוליך את קבוצתו, סן פרנסיסקו 49ers, עד לסופרבול שם נוצחה הקבוצה במשחק צמוד ומרתק. מאז הוא הספיק לחתום על חוזה של מעל 120 מיליון דולר (מובטח בחלקו), לחוות הידרדרות ביכולתו הספורטיבית ולאבד את מקומו בהרכב הפותח.
למעט המשבר הספורטיבי בשנתיים האחרונות מדובר כמעט בסיפור סינדרלה. קאפרניק הוא בן לאימא לבנה ואבא שחור, שנעלם מיד אחרי לידתו. הוא נמסר ע"י אימו מעוטת היכולת למשפחה לבנה ומבוססת ושם צמח להיות ספורטאי.
מעטים הספורטאים המוכנים להתבטא בנושאים שנויים במחלוקת, ברובם מחשש לפגיעה כלכלית. גם העשירים ביותר נוהגים בזהירות ומתבטאים בנושאים חברתיים באופן מדוד וזהיר, ולא מנצלים את כוחם התקשורתי כדי להניע תהליכים חברתיים. דפוס התנהגות זה רק מבליט את האומץ במהלך של קאפרניק שמזכיר במעט את מוחמד עלי, שהלך לעולמו לא מזמן, וניצל את השפעתו למחאה כנגד קיפוח השחורים וכנגד מלחמת ויטנאם.
ההצלחה של קאפרניק היא בכך שהנושא עלה בעוצמה על השולחן ונשאר כחלק מהשיח הציבורי. מספר שחקנים נוספים מקבוצתו ומקבוצות אחרות הצטרפו למחאה ע"י כריעת ברך או הנפת אגרוף קפוץ בזמן נגינת ההימנון. השאלה היא כמה ספורטאים ואנשי ציבור יצטרפו אליה וישמרו את הדיון החשוב הזה בראש השיח הציבורי.
ומה קורה אצלנו?
אני לא מצליח לזכור כמעט אף ספורטאי שהשתמש בהשפעתו ובכוחו התקשורתי כדי להביע דעה בנושאים חברתיים כלשהם, למעט מספר מועט של כדורגלנים מהמגזר הערבי שהביעו את דעתם בנושאים הללו, והכדורגלן ממוצא אתיופי, אמייה טגה, שהעלה על סדר היום את מצב עולי אתיופיה ויחס הרשויות אליהם.
גם אצלנו נמנעים רוב הספורטאים להכניס את ידם לאש הנושאים החברתיים מתוך חשש לפגיעה במעמדם הציבורי והכלכלי. הרבה יותר קל לשתוק מאשר לדבר, מה גם שאצלנו גם נושא חברתי מוביל מיד לשיוך פוליטי, שהוא בהחלט בעייתי למי שמחפש להיות במרכז הקונסנזוס.
דווקא ספורטאים פופולריים שזוכים לבמה תקשורתית מכובדת ויש להם אוזן קשבת אצל קהל רחב יכולים להניע תהליכים חברתיים של שילוב אוכלוסיות חלשות או הקטנת פערים.
אני מאחל לנו השתתפות גדולה יותר של מובילי דעה כאילו בשיח החברתי – ציבורי.
