בפסח האחרון התבשרו עובדי המחשוב באחת מחברות ההייטק המובילות בארץ על החלטת ההנהלה להוציאם לחופשה מרוכזת למשך ימי חול המועד. כשהעלו אחדים מהם תמיהה על השבתת הפעילות בעיצומה של עבודה לחוצה, הדהימה אותם ההנהלה בהסבר מפתיע לפיו עליה לערוך תרגיל חירום להעברת השליטה על פעילות היחידה לסניף החברה בהודו. הניסוי החשאי, כך נרמז לעובדים, מתבצע כחלק מהיערכות החברה לקראת המלחמה שבפתח. בתרחיש אימים בו תשותק פעילות החברה, יוכלו בהוראת ההנהלה, מהנדסיה ההודים להפעיל את כלל המערכות בזמן אמת ובמהירות האור ממרחק ארבעת אלפים וחמש מאות קילומטרים בקו אווירי, כאילו ישבו ממש כאן במסדרונות החברה הנטושים מאדם.

מלחמה? טילים? השתוממו העובדים. כן, כן, טילים השיבו אנשי ההנהלה בהבעה חמורת סבר משל עמדו על רקע מכלי האמוניה ובתי הזיקוק במפרץ חיפה. אפשר להניח שהתרגיל החשאי לא תואם מול אף גורם צבאי או מדיני רשמי של מדינת ישראל. לא מול פיקוד העורף ובטח לא מול המטכ"ל בבור בקריה.

החדשות הטובות הן שציבור עובדי ההייטק באזור השרון מתבקש לצאת מהחדרים האטומים ולקלף את המסקנטייפ מהזגוגיות. החדשות הרעות הן שמדובר בעוד מהלך מתוחכם נוסף פרי מוחם הקודח של מיטב היועצים והאסטרטגיים ששכרה ההנהלה לשבירת ההתארגנות שפרצה באותה חברה. אחרי הכול, דאגתה האמתית של ההנהלה אינה מההפתעה הצפויה להגיח מכיפת השמיים, אלא מהמתרחש אצלה פנימה במסדרונות החברה, מדרישתם הלגיטימית של העובדים להתאגד ולשמור על זכויותיהם ויציבותם התעסוקתית.

אין להקל ראש בסיפור הביזארי הזה שרקחה ההנהלה. אחרי הכול עומד לפתחנו מקרה מובהק של הנהלה הנערכת לעקור מתוכנה את זכות השביתה העומדת על פי חוק לרשות העובדים. העברת השליטה על פעילות החברה להודו הרחוקה בשעת שביתה, כך מבינים גם בהנהלה, נוטלת לחלוטין את כוחם הארגוני של העובדים והופכת את נשק השביתה לאקדח קפצונים חסר תכלית. במוקדם או במאוחר תידרש המערכת המשפטית לתת את דעתה על הסוגיה המורכבת בה עומדת לרשותה של הנהלת חברת הייטק כזו או אחרת האפשרות להפעיל את כלל מערכי החברה בשלט רחוק מחוץ לגבולות המדינה בשעה שעובדיה שובתים.

אך הבעיה רחבה יותר. התרגיל שערכה החברה מאזור השרון אינו אלא סימפטום לקשר ההודי המדאיג ההולך ונכרך סביב צווארו של הענף בחודשים האחרונים. לפתע נשמעת מכל עבר התזה לפיה ענף ההייטק משווע למהנדסים הודים. היא עולה אפילו מקולו הנחרץ והמודאג של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שאינו מהסס להישיר מבט אל הציבור הישראלי, אל מיטב הסטודנטים הפזורים באלפיהם במוסדות להשכלה הגבוהה בישראל, דור העתיד של ההייטק הישראלי, ולבשר להם מבלי להניד עפעף על תכניתו המרשימה לייבוא אלפי מהנדסים הודים שיתפסו את משרותיהם ויחסלו את עתידם המקצועי. המוסקטרים הסינים לענף הבנייה, המהנדסים הודים לענף הייטק ויפה שעה אחת קודם.

ואני שואל כיצד קרה פתאום שספינת הדגל של הכלכלה הישראלית, ענף ההייטק הפורח והמשגשג, משאת נפשם של הדור החדש, מושא לסכסוכים מוניציפליים חריפים בין עיריות ששחקו עד דק את עלות הארנונה והקימו לכבודן של החברות מתחמי הייטק מפוארים,  כיצד קרה שהענף הזה ממש נקלע לפתע פתאום, ללא התרעה מוקדמת, למצוקת עובדים כה נואשת המאיימת על עתידו? הרי למעט גל ההתארגנויות לא הופיעו דיווחים קודמים על שינויים בענף, לא על בנייה מאסיבית של מפעלי הייטק חדשים, לא על סחף של חברות חדשות המתדפקות על שערי המדינה, לא על זינוק יוצא דופן בדרישה למהנדסים בחברות ההשמה, ולא על קריסה של פקולטה כלשהי להנדסה במוסדות האקדמאים שיצרה מחסור חמור במהנדסים.

אפשר להיות תמימים ולחשוב שהעיתוי בו פרץ לתודעה הצורך הבהול בייבוא מהנדסים הודים לענף, בסמיכות מפתיעה לפרוץ גל ההתארגנויות השוטף את ענף ההייטק, הוא מקרי לחלוטין, אך המציאות מלמדת על הקשר ההדוק ביניהם. מעולם לא היה כוח האדם הישראלי או היקפו עקב אכילס של הענף. מדי שנה מוכשרים לענף אלפי מועמדים חדשים, הם מגיעים מהאקדמיה, מהיחידות המובחרות בצה"ל העוסקות בתחום, מהמכללות וממכוני ההכשרה הייעודיים לענף, שכבר עמדו בעבר בביקושים מאסיביים יותר והביאו לנהירה לענף המבוקש באמצעות מסלולי הסבה והסמכות ייעודיות נחשקות. זאת ועוד, את משבריו הגדולים ביותר שרד ענף ההייטק בעשורים האחרונים מבלי שנזקק מעולם לייבוא ישיר של מהנדסים הודים להצלתו. בימיו הקודרים ביותר של הענף, בעיצומה של התפוצצות בועת ההייטק בראשית שנות האלפיים, ובהתפרצות משבר הסאבפריים הקשה בשנת 2007, משברים שאיימו להמיט מיתון עמוק על כלכלות העולם המערבי ולהגיע עד לפתחן של חברות ההייטק בארץ, בימים הקודרים האלה לא המריא בבהילות אף לא מטוס אחד עמוס במהנדסים הודים מנמל התעופה בבומביי.

אם כן מה נשתנה בין משברי העבר המפוארים לבין המשבר הווירטואלי המתרגש עלינו לפתע פתאום בימים אלה בענף? משבר המאיים להציף את האזור במאות ובאלפי מהנדסים הודים שיתפסו את המשרות הנחשקות של מיטב בנינו? אומנם לא בטוח שעובדי ההייטק הם עניי עמנו, אך לבטח הם קודמים להודים. התשובה, אם כן, טמונה באותה כמיהה מסורתית של הממשלה והתעשיינים לפגוע בעבודה המאורגנת בישראל. התעשיינים, המעסיקים וראשי השלטון הביטו בדאגה בגל ההתארגנויות הפוקד את ההייטק הישראלי ורקמו את המהלך הראשון בקרב הבלימה כשהם מגייסים לקו החזית את מיטב המהנדסים ההודים.

אם עד כה היו אלה הוועדים החזקים במגזר הציבורי שסבלו מנחת זרועה הניאו-ליברלית של הממשלה, הרי שכיום אלה המתארגנים החדשים בענף ההייטק. הם אומנם אינם מחזיקים ברציפי פריקה וטעינה עמוסי עגורנים על חופיה של חיפה ואשדוד, לא בשדות שנאים ומתקני חשמל למרגלות ארובות מעשנות, לא בנכסי נדלן ובנק נחשק כדוגמת דואר ישראל, לא בקרונות דוהרות אל רציפי נוסעים, אין להם קצה קצהו של נכס חומרי אותו יכולה הממשלה להעמיד בפני תחרות לפגיעה בעבודה המאורגנת בענף, אלא הון אנושי בלבד. זה כל מה שיש לה. עובדים משכילים, יצירתיים ובעלי מוטיבציה ומוסר עבודה מהגבוהים בעולם המערבי. זהו הנכס היחיד שעומד לזכות הענף, ומה טבעי יותר מלפגוע בו בהצפת השוק במהנדסים הודים על מנת לגנוז את חלום ההתארגנות הנרקם בענף. במובן זה הקריאה לייבוא מהנדסים הודים מתכתבת באותה השפה הרעיונית עם הקריאה לייבוא קרונות רכבת מקנדה הרחוקה לחיסול העבודה המאורגנת ברכבת ישראל.

אין זה מפתיע. ההיסטוריה הכלכלית בישראל רצופה ברעיונות אווילים כדוגמת ייבוא המהנדסים ההודים לצרכים פוליטיים. בשנות החמישים הציע פקיד בכיר באוצר לשר החקלאות דאז, משה דיין, לייבא אבקת חלב זולה לישראל מאירופה כתחליף לייצור חלב בישראל המחייב ייבוא גרעינים מארצות הברית. תשובת דיין, אגב, היתה "עדיף לייבוא אבקת פקידים". השיטה המפוקפקת לא איבדה מקסמה במרוצת השנים. זו אותה השיטה – יצירת משברים מדומים לקידום אג'נדות ותפיסות עולם מדיניות-חברתיות. ואף-על-פי שאין לדרישת ייבוא המהנדסים ההודים כל אחיזה במציאות, לא בנתונים שמציגות חברות ההשמה ולא בהצהרות של מרבית ראשי הענף הדוחים מכל וכול את הצורך בייבוא מהנדסים הודים, דוהרת הרכבת הניאו-ליברלית לקראת התנגשות חזיתית עם עובדי חברות ההייטק, הממאנים עד כה להבין את עוצמת האיום המרחף מעל ראשם. יהיה קשה להאשים אותם באדישות. אלה הרי אותם עובדים שבחריצות אין קץ, יוזמה מפתיעה, שאפתנות ונחישות הביאו את ישראל למקומה המכובד כמעצמה טכנולוגית עולמית. אך בכל הקשור לעתידם האישי נדמה שרבים מהם עדיין מסרבים להתעשת ולראות את המציאות נכוחה. הסכנה האורבת להם אינה מפני המהנדסים ההודים, מוכשרים ככל שיהיו, אלא מפני הכוונה האמתית המסתתרת מאחורי הרעיון המופרך – שבירת גל ההתארגנות והורדת השכר בענף.

זו התנהגות חסרת היגיון של השלטון. היא נובעת מבלבול עמוק בו הם שרויים מאז פרוץ גל ההתארגנויות הנוכחי. זהו גל התארגנויות שגרם לממשלה להעלות כבר כמה הצעות מופרכות כגון ביטול בית הדין לעבודה וקידום חוק בוררות חובה במגזר הציבורי. אך כעת הבלבול עמוק יותר וגובל בחזיונות של ממש. לפתע מוצאים עצמם שוחרי מדיניות כלכלת השוק החופשי בהתנגשות מפתיעה עם סמלה המובהק – ענף ההייטק, סמל שהם עצמם חרטו על דגלה של המדיניות הניאו ליברלית. אם תרצו, זהו הקונפליקט המטלטל שמפריך מיסודו את רעיון התחדשות העבודה ההודית בישראל.

הקשר ההדוק היחיד בין עובדי ההייטק הישראלי לבין הודו הרחוקה הוא בטיול השחרור לאחר השירות הצבאי שערכו שם רבים מהם. הם אתגרו את עצמם במסלולי טרקים עוצרי נשימה אחרי שהקריבו שלוש שנים מחייהם למען המדינה בשירות צבאי משמעותי, הם תפסו מנוחה קצרה באיים המרהיבים קודם שיצאו למסלול לימודים מפרך באוניברסיטאות ובמכללות המתוקצבות מכספי המדינה, הם עשו שם בהודו אתנחתא קצרה לפני שנכנסו לשוק עבודה תובעני ומאתגר במוטיבציה שהפכה את העבודה העברית לשם דבר בעולם ואת המדינה למעצמה טכנולוגית עולמית. והינה, במעידה הראשונה שלהם, כשחשקו רחמנא ליצלן בהתארגנות עובדים, הם פוגשים שוב את הודו הרחוקה לנגד עיניהם.