כשלושה שבועות לאחר קריסת החניון ברמת החייל בת"א, ומשפחות העובדים ההרוגים והפצועים נמצאות באי-וודאות בנוגע לעתידן, ובלי מידע על זכויותיהן. האסון גבה קורבנות רבים: שישה עובדים נהרגו – שניים מעכו, שניים מת"א ושניים מהשטחים; ויותר מ-23 נפצעו.

למרות הדיון הציבורי הער שהתעורר בעקבות האירוע, ועל-אף הזמן החולף והעובדה שרוב הפצועים כבר שוחררו מבתי החולים לבתיהם, פעם אחר פעם שמעתי משיחותיי עמם ועם בני משפחתם כי אף גורם רשמי לא יצר עמם קשר כדי להסביר להם על זכויותיהם, וכי הטפסים עבורם לביטוח הלאומי לא מולאו כדי שהם יוכרו כנפגעי תאונת עבודה. שתיים ממשפחות ההרוגים – משפחתו של מוחמד דוואבשה מהכפר דומא ומשפחתו של עאהד אלהאג' מהכפר בית רימא, סיפרו לי כי לא זכו גם לשום הבעת צער או ניחומים מגורם רשמי כלשהו, כאילו אסונם לא קרה מעולם.

מי ימנע אסון כלכלי למשפחות בנוסף לאסון שכבר עברו?

לפני כשבוע, דרשתי ממנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ' שלמה מור-יוסף, לזרז את ההליך ההכרה באסון כתאונת עבודה, כך שיתאפשר הטיפול המהיר בעניינם של הנפגעים, והדגשתי בפניו את הקושי המיוחד והנוסף של העובדים מהשטחים הפלסטיניים הכבושים, שסובלים מחסמי נגישות פיזית ושפה. ב-18/09/2016 פניתי בכתב למנכ"ל חברת דניה סיבוס, רונן גינזבורג, ודרשתי ממנו שייקח אחריות על העובדים שנפגעו באסון ועל בני משפחותיהם. הסברתי, כי משפחותיהם של יותר מ-30 עובדים צפויות לעבור את החודש הראשון לאחר האסון ללא משכורת, בלי הכרה באירוע כתאונת עבודה ובלי תשלום כלשהו מכל גורם שהוא. עוד הודעתי לו כי אני רואה בחברת דניה סיבוס האחראית העיקרית למימוש זכויות העובדים, וכי עליה לדאוג לתשלום שכר לעובדים ולקרוא לכל שלושת קבלני המשנה שהעסיקה באתר לזרז את הפרוצדורה המסובכת ומרובת הטופסולוגיה, ולשחרר את העובדים והמשפחות מעול זה.

לצערי, דבר טרם נעשה.

בקרוב נכנס לתקופת החגים היהודיים – תקופה של חופשים רבים ועיכובים, ואז יהפוך הטיפול בפצועים ומשפחותיהם לקשה ומורכב עוד יותר. בכוונתי להמשיך ולפנות לכל גורם וגורם, עד שיתקבל מענה, ומי שחייהם קרסו עליהם יזכו, לפחות, בפיצוי על אסונם.