יש אמנים שכל החיים אני חולם לראות אותם. אמנים שגדלתי עליהם ושמעתי אותם שוב ושוב. למשל, פינק פלויד.

יש שירים שמלווים אותי כל החיים, בכל האירועים החשובים שלי. שמתנגנים לי בראש ובלב שוב ושוב. למשל, time של פינק פלויד.

יש מקומות שכל אחד חייב ללכת אליהם, אתרים שחייבים להיות בהם, שביקור במקום מסויים אינו מושלם בלעדיהם, כמו: הכותל, מגדל אייפל או החומה הסינית.

כשמוסיקאי שכל החיים הקשבתי לו מופיע באולם שהוא חובה, ושר את השירים שליוו את חיי, זו אמורה להיות חוויה מושלמת. וכך היה.
דיוויד גילמור + שירי פינק פלויד + רויאל אלברט הול = חוויה של פעם בחיים.

דיוויד גילמור, פינק פלויד ואני חברים כבר מעל שלושים שנה. הכרתי אותם בגיל שש עשרה (תודה למייקל) ומאז לא נפרדנו. היו עליות וירידות כמו בכל מערכת יחסים, אבל הצלילים והמילים שלהם תמיד ליוו אותי. איחוד ביניהם כנראה כבר לא יהיה, אז עד היום הסתפקתי בהופעה של רוג'ר ווטרס (אחד מחברי הלהקה והיוצר המוביל בה) בשדות החומוס של לטרון לפני אי אילו שנים. אני לא ממש זוכר מתי זה היה וקשה להגיד שהתרגשתי אז, ולא בגלל העמדות האנטי ישראליות של ווטרס. משהו באווירה היה חסר.

בשנה שעברה גילמור יצא לסיבוב הופעות נדיר ואיכשהו זה נסתר מעיניי עד שידידי משכבר הימים, אותו מייקל מגיל שש עשרה, העלה תמונות מההופעה בורונה. שוב ניצת אצלי הניצוץ הפינק-פלוידי, התחלתי לחפש הופעות, והיה לי המזל להשיג כרטיסים להופעה בהיכל הכי נחשק בעולם, רויאל אלברט הול בלונדון, ולא סתם כרטיסים כי אם בשורה תשע, קרוב קרוב לבמה.

נדלג על ההכנות להופעה שכללו האזנה לתקליטי הסולו של גילמור, שינון הליין אפ של ההופעה והאזנה חוזרת ומענגת לתקליטי פלויד הישנים, ונכניס אתכם ישר לאולם.

יש מקומות שאתה פשוט אומר "וואו" כשאתה נכנס אליהם ורויאל אלברט הול (להלן – רויאל) הוא אחד מהם. המבנה האליפטי והיציעים התלולים המתנשאים מעליי יוצרים סביבה נהדרת ועוצרת נשימה. הצבע האדום השולט באולם והתאורה מסביב יוצרים אפקט מרשים ומלא הוד והדר, ותסלחו לי על ההשתפכות והפאתוס. עוד לפני הצליל הראשון אני מתרגש.

גם בחושך כולם מזהים את צלליתו של גילמור עולה לבמה ומתייצבת עם הגיטרה מולנו. השאגה שעולה מאחורינו, מצדדינו ומעלינו נותנת רמז ראשון לאקוסטיקה המושלמת של המבנה ולאקסטזה שתגיע בהמשך.

גילמור מתחיל עם שירי אלבום הסולו האחרון ומדלג כל ההופעה בין התקופות השונות של פינק פלויד ושיריו האישיים.
הוא ממעט לדבר עם הקהל ומתרכז בנגינה ובשירה.
אני מודה שלא הגעתי עם ציפיות גדולות, בכל זאת רוקר בן שבעים לא יגיע ליכולות השירה והנגינה המופלאות של אותו רוקר לפני ארבעים שנה, אבל גילמור מפתיע לטובה. הקול עדיין חם, ברור וצלול למרות המנעד המוגבל והנגינה עדיין נפלאה, למרות שהמהירות קצת פחתה. הצליל של גילמור הוא יחודי וההופעה כוללת סולואים ארוכים ומרתקים שחלקם כלול ברשימת החובה של כל נגן גיטרה באשר הוא.

שיאי ההופעה הם כמובן שירי פינק פלויד מתקופת השיא המפוזרים בחוכמה לאורך כל ההופעה. גילמור שומר די באדיקות על רוח המקור, אבל מוסיף לכל שיר איזה טוויסט בדמות סולו, מעבר או עיבוד קצת שונה שנותנים לו גוון חדש ומעניין.
בחצי הראשון של ההופעה הוא זורק לנו את "wish you were here" האלמותי ואת "money" הקצבי.
החצי השני נפתח עם סידרת שירי פינק פלויד כולל ביצועים מעולים ל "fat old sun" (השיר הראשון שהלחין ללהקה) ו "us and them". כמעט כל שירי פלויד מלווים בסרטים המקוריים שהוקרנו בהופעות הלהקה בשנות השבעים. הקהל ברויאל מגיב בהתלהבות לכל שיר אבל מקפיד לשבת בכיסאות כמעט עד סוף ההופעה.

את השיר האחרון "run like hell" אנחנו כבר רואים בעמידה. השיר מתחיל בבמה חשוכה לחלוטין וצלילי גיטרה קצרים וחתוכים שממלאים את האולם. כשהאור עולה אני רואה שכל הנגנים חובשים משקפי שמש ומולנו מתחולל מופע תאורה צבעוני ומהמם. כל האולם כבר על הרגליים ומלווה את השיר במחיאות כפיים קצובות עד סופו.

אני מנצל את קירבתינו לבמה ועושה מעשה שלא עשיתי מעולם ומתקדם לכיוון הבמה. גילמור עולה להדרן ואני מסתכל עליו ממרחק אפס, ולעיתים נדמה לי שהוא מסתכל אליי בחזרה.
ההדרן של גילמור כולל שניים מהגדולים בשירי הלהקה ובוודאי שני הסולואים המפורסמים ביותר שלו: "time" וכמובן "comfortably numb". אני צמוד לרמקולים ואישתי צמודה אליי בתפקיד המתעדת של ההתרגשות הגדולה. אני מהופנט מהקירבה לבמה ובקושי שומע את המוסיקה ורק מתרכז בגילמור ובגיטרה שלו. יש בהחלט אפקט ממגנט בקירבה האינטימית הזו המתעלמת מהמוני האנשים שמסביבי שכולם שרים יחד עם גילמור.
כולם מכירים את המילים בעל פה ומנסים לשלב שירה תוך כדי מחיאות כפיים ותיעוד בסמארטפונים.

ההופעה נגמרת ואנחנו נשארים עוד כמה דקות ליד הבמה כדי לשאוף עוד קצת מהקסם שחווינו ולתעד בעוד כמה סלפי לטובת ההיסטוריה. ביציאה החוצה אישתי לא מוותרת ומפנקת אותי בחולצה של ההופעה.
היו לי שעתיים וחצי של שיכרון חושים, של חוויה לכל החיים.

כן, לפעמים חלומות מתגשמים.

"comfortably numb" מתוך אחת ההופעות האחרונות ברויאל אלברט הול

סוף דבר: כשתיארתי בהתרגשות למייקל את ההופעה, הוא טען בלהט שאני היכרתי לו את הלהקה ולא להיפך. לך תסמוך על הזיכרון שלך.