מה תעשו עבור אהבה?

הייתה זו שנה של אהבה.

ליתר דיוק , גיליתי שאני מוכן לעשות עבור אהבה הרבה. כך אמרתי לה על ספסל בקרית ספיר המיתולוגית (כפר סבא)..

שבתי לחלל הריק שבין עצי הברוש ואז חזרתי להביט שוב בעייניה החומות מלאות החיים והיופי. תוהה על הבגידה והשקר העצמי המוחלט שביצעתי. על העלמת העין מהעובדה שאתה לא יכול להיות אהוב ומקובל עם אדם של אוהב ומקבל את עצמו.

ואני…שנה של כילוי אנרגיה ומחשבה בהן עמלתי לשווא על קניית לב המבקר, בלא יכולת לשנות את עקמומיות הלב הקטגורית שהיא נחלתו.

ובתוכי? שנה שקעה ונעלמה, החלום הפורה הפך סיוט של מציאות מסרסת. ונשאלת השאלה, מי לא נשדד מעצמו אפילו לרגע קט, בדמיונות האהבה?. אולי יש אנשים שהם כבר בלי לב, שאולי כבר אי אפשר לשדוד את לבם.. מרוב פרגמטיות קרה,  אבל אם נשדדת סימן שהיה מה לשדוד.. 

אבל לי.?. תמיד הייתה ידיעה מסוימת על אהבה וגם חכמה… ועתה, סוף האהבה הגיע אבל בלי שום חכמה.. בלא ערך עליון או ממשי, בלי שכל או קתרזיס, בלי הבנה על טבע החיים. זה סתם מרגיש כמו שאבחנת לעצמך סרטן בטעות. ועשית לעצמך כימותרפיה בגלל דמיונו המעונה של הזולת,  כי בתכלס נפש של משורר אמרתי, אינך מסוגלת לאהוב ולהכיל ביופיה החולמני. אז את מעבירה אותה כימותרפיה.. במקום להודות שאין לך חום.. מישהו בכלל מזדהה?. בטח החכמים כבר תפסו את הרגליים וברחו .. אבל אני קצת אוהב את הסכנה.. את התיקון, את התקווה ואת היופי.

וכמובן שאני לא האידיאל של אהובתי לשעבר, כי הסובייקט, הזכרי, בעל הדורסנות הניטשיאנית הבריאה, החולמת ומלאת העוצמה?. מה זה בכלל לעומת הקריקטורה של השמן המדוכא הגיבור-דמיקולו הפסודו-כריזמטי שהיא ואחרות כמותה מעריצות.?

ויש כאן מן הטרגדיה. טרגדיית החולם היוצא מהבית האוהב והמדמה בעייניה וגופה של הנערה את השיבה המחודשת והבוגרת לבית החם. ולבסוף מגיע לארץ שנתגלתה ככפור חורץ דינים.  וכאן החולם מביט בנוף ובמקום גושי קרח משכנע עצמו בשירתו שהוא רואה עצי תמר. כי הרי איזה אדם לא הסתייע בהונאה עצמית בכדי לאהוב? (את/ה הכי יפה בעולם.. וכו')

אך אולי גם האדם הקר חווה כאן טרגדיה?. בהחלט, הוא חווה את טרגדיית הזולת החם הבא לפתח דלתו. הקר מסוגל להרגיש כאב רק דרך האחר. זו בדיוק הטרגדיה שלו… אבל את מי מעניינת הטרגדיה של הקר? הרי הקר עבד לצערו של החם… הוא לא צריך אהבה, אלא טיפול.

אמר לי פעם ניצול שואה שהכי כואב זה שטיפש מזיק לך. כי טיפש אינו מודע למעשיו, וככה אף אחד לא יספור את הנפילה שלך. אבל זה לא רק טיפש, אלא גם מעונה. כי גם המעונה לא מכיר ורואה בנפילתך, או בטובתך. או בך. שכן מהמקום שבו אתה נפלת או באת אליו, המעונה עוד לא חווה את החיים. ואהבה עם אדם מעונה אינה תמיד אפשרית, אלא בעיקר פנטזיה קצרת טווח

זה כמו לתת לחוואי באי באוקיינוס השקט יהלומים ולחשוב שיידע לסחור בהם.

אז לא למדתי כלום מהשנה הזו. מלבד שחלומות מתים בחוסר משמעות של ממש, מסיבות דיי פשוטות, ובנאליות, והאהבה לא מנצחת את המחלה לרוב.

————————————————————————————–

לעתים כשאני פותח עיינים בבוקר אני תוהה על הזמן. זה דבר שקורה לעתים למשוררים, ולבני אדם בכלל. הזמן שבאהבה, ובחיים הוא כביכול נתון חסר חשיבות כשאתה עושה דברים, אבל גם נתון התובע הרהור מעמיק.

נדמה שגם בעידן הפוסט-מודרני או כמו שאישה תל אביבית אמרה לי ה"מטה-מודרני"  עדיין חלקנו אוהבים לעצור, לקחת פאוזה, להתנחם בחגים.. הנותנים משמעות לזמן, עם או בלי אהבה, משהו בכמיהה הקיומית של הרגע הבודד, לא באמת מסוגל לעמוד למול הצורך למשטר את הזמן !. והחג הוא בדיוק המאורע, הסימן,  המבקש לעצור את הרגע ולחשוב, לשהות.

בעצם אפשר לתאר את מעגל החיים כמחולק לתקופה של עשייה, ולתקופה של שהייה., ורוב השנה מוקדשת לעשייה והחגים לשהייה. כי מי שעסוק בלחיות ולעשות את הרגע לא בהכרח שוהה בו. לכן יש משהו אקזיסטנציאליסטי בחגים, לפתע כולנו חולקים רגע אחד שבו יש מרחב של הסכמה על בסיס קריאת זמן מושהת.

ועכשיו תחליטו איך אתם רוצים את החג, כזמן של שהייה או עשייה?. עדיף של שהייה.

הרי כולכם זוכרים כילדים איך ערב חג הכל עמד מלכת?. בשפת הרחוב, כולם לבשו לבן, והשקט מילא את החלל.. כי זה מה שקורה. כולנו עם או בלי יומן, נקראים לסדר. אני כנער ואדם צעיר תמיד אהבתי לשבת דווקא עם הכאוס שלי לשולחן החג. הכאוס המסודר הזה שבו לא ברור אם אני שוהה או מתפלסף, עם כל התקוות, החלומות, החווית וההרפתקאות.

אך השנה יהיה לי קשה יותר, כי השנה הייתה בסימן תקווה בלתי אפשרית , וכואבת. אולי צריך לשכוח מהכל פשוט. לדעת שאין כאן כאוס או סדר, אלא פשוט הונאה.

לסיום אני זוכר שהיא אמרה "שנה טובה יאיר" הייתי בן 4 היא ליטפה את ראשי. הייתי שמח ומרוגש. וכמעט והאמנתי לה אלמלא הייתה עושה אותו דבר לילדה שלצידי הגננת.
אולי חיפשתי אמת באהבה מגיל צעיר אך, איך הייתי יכול לעשות משהו אחרת?.

אחרי החוויה הקשה, שנכון לעתה לא למדתי ממנה או בה יותר מדי, אלא הייתה בעיקר הכנה מוזרה שכזו לעתיד, אני יודע שיש אנשים המוצאים סיבה להיות בעצב, כדי לתת משמעות לעצב המכונן אותם, ולכן מחפשים את העצב בזולת גם, אלא הם הפסימיסטים והדוגמטים. ויש אנשים המסתכלים על דברים כמו שהם, ותוהים לאן ואיך הם קורים. וכדי להיות אדם כזה צריך מידה של שובבות ושמחה גם, ואלה הם הריאליסטים.

ולמרות שלעצור ולבחון את הזמן ולשהות, עלול להוביל לעצבות, הרי שאם שוהים באמצעות השכל אז ממילא נהנים בין כה וכה מעצם הבחינה של העולם.

בדרך כלל הדרך להפריד בין 2 סוגי האנשים (הפסימיסט והריאליסט הבוחן) . היא להבחין שהסוג הראשון של בני אדם תמיד רואה את הזולת במשקפיים של עצמו, לא משנה כמה הוא מתיימר להיות אוניברסלי ואמפתי, הוא לא מסוגל לראות את העולם דרך הזולת המאושר. הזולת ששיחרר שליטה מהדימויים. הוא תמיד צריך את השליטה, ועדיך עם קורטוב של צער. אלה אנשים ששום שנה לא משנה להם כלום הם חיים בחיי המעגל והוודאות. אמונתם באדם כשלעצמו היא קטנה לא משנה מה יאמרו לכם. יש בהם דוק של ציניות וספקנות מולד. הריאליסטים לעומת זאת , גם מאמינים, וגם פרגמטים במידה ויש להם שכל.  הם מסוגלים להכיר בפנומנולוגיה של האהבה, ובצורך ובתכליתיות שהיא ודברים אחרים משמשים גם יחד,  להיפתח לשינויים ולעצב את תפיסתם למול הזולת בחמלה. כי בסוף אהבה היא רק התנקזות של כוחות גדולים יותר וביטוי של השקפותינו על החיים.

האהבה היא אבן הבוחן המפרידה בין הלוחם והצופה. בין הפסימיסט החרדתי לריאליסט מלא התקווה והפרגמטי.

השנה החדשה יכולה לבשר שינוי רק לצופה ולא ללוחם המבקש הצדקות למלחמותיו הא-פריוריות. שנה זו לא תוכל להביא את השלום אם נהייה במלחמה, אלא רק אם נהיה בצפייה.

אז כל מי ומי שם, הניחו את נשקכם. והעניקו לליבכם אמונה ואהבה.
שנה חדשה היא לעולם לא זמן למלחמות אלא לאהבה. בשבילי אולי היא הזדמנות לאהבת אמת אם יש עוד דבר שכזה.

שנה טובה גם מבונו (היהודי למי שלא ידע)

Desire – 1988 – u2

Hey Lover, I'm off the streets
I'm gonna go where the bright lights
And the big city meet
With a red guitar, on fire
Desire.

She's the candle burnin' in my room
Yeah, I'm like the needle
The needle and spoon
Over the counter, with a shotgun
Pretty soon, everybody's got one
I'm in a fever, when I'm beside her
Desire
Desire.

And the fever, gettin' higher
Desire
Desire.
(Burning, burning).

She's the dollars
She's my protection
Yeah, she's the promise
In the year of election.
Sister I can't let you go
Like a preacher stealin' hearts at a travellin' show
For love or money, money, money… ?
And the fever, gettin' higher.
Desire.