דברי צביה ולדן, בתו של שמעון פרס
רבים וטובים היו ימי שני אבא שלי.
אני נפרדת היום משני אנשים – מפרס שמעון, שימון או כבודו, כלומר כבוד הנשיא – וממי שאמא קראה לו בוז'יק, ואני אבא, סבא וסבא רבא.
לראשון פרס של המדינה, פרס של העם, פרס אזרח העולם – יספדו אחרים. אני אחלוק אתכם כמה רגעים פרטיים.
העולם יזכור את פרס הנחוש, שלעולם איננו עוצר, שממשיך לרוץ למרות המכשולים והנפילות שבדרך.
אני זוכרת אותו בשנה האחרונה בערבי שבת בביתנו. כשהוא הראשון לקום לקידוש, מחזיק בידו את הברכון עם שירי השבת, המודפס בגופן קטן, מפענח את מילות השירים דרך העדשות העבות של משקפיו. לא מדלג על אף מלה, שר במלוא הגרון.
תיארו אותו כמי שהיטיב לנהל משא ומתן ומצא כל דרך אפשרית להשיג את מבוקשו.
אני הייתי עדה לגבר צעיר שהפעיל את כישוריו היצירתיים כדי להאכיל אותנו. שחתך סנדוויצ'ים למשולשים ולמעוינים 'תטעם, זה – סנדוויץ' בורמזי'. אבא שהפליא בהמצאותיו, שכל האמצעים היו כשרים בעיניו לפתוח לילד את הפה, לפתות אותו לאכול ולגדול.
בעיני הציבור הרחב ייזכר כמי שסעד על שולחנות מלכים. אני זוכרת אותו ליד השולחן במסעדה צרפתית, כשהוא לוחש לי: "זה טעים, אבל אין כמו הסלט של אמא." העגבניות והמלפפונים של ישראל היו בעיניו מיטב המעדנים, לוויתן ושור הבר.
ראו בו הרפתקן, שממהר לאמץ כל חידוש, אבל כשנישאתי ובחרתי להיקרא ולדן, לקח לו כמעט שנה לעכל את הרעיון. כל פעם כשנכנסתי הביתה, היה מודיע בקול "סוניה, –
תראי, גברת ולדן הגיעה…" מרוצה מעצמו כמו נער.
יזכרו אותו כאיש אלגנטי, המקפיד על לבושו, תמיד מסודר, שולף מסרק קטן מהכיס ומחליק את השיער. בבית, כשסידרנו את הספרים בספרייה, הוא במכנסי חאקי קצרים
ובגופיה, נשמעה דפיקה בדלת. זה בסדר, זה רפי, אמרתי לו, אבל הוא, ג'נטלמן בכל רמ"ח איבריו, מיהר לחדר השינה ולבש חולצה…
דיברו על אורך הרוח ועל סבלנות האין קץ שלו. ארוך וקצר נמדדו אצלו על ציר של אלפיים שנות היסטוריה, כשבחן את מצב האומה, אך באלפיות השנייה כשחיכה להדפסה של טקסט. עוד בטרם נפלט העמוד המודפס, כבר היה ערוך לתיקון הבא.
יום אחרי שהשאיל לי ספר, נדהם לגלות שעדיין לא קראתי אותו בשלמותו.
רבים וטובים היו ימי שני חייו, וכל אותן שנים היה איש מאוהב.
מאוהב בסוניה – ממש בימים אלה היינו אמורים לחנוך את בית סוניה, מרכז רווחה
וטיפול לילדי כפר הנוער בן שמן, הכפר שבו נפגשו והתאהבו. אמא האמינה שאפשר לתקן את אי הצדק שיש בעולם והייתה פנויה בכל עת להקשיב, לתמוך ולעזור. אבא העריץ את התכונה הזאת שלה. רבים וטובים היו ימי שני חייו, וכל אותן שנים, היה איש מאוהב. מאוהב במשפחתו – מאוהב בעם ישראל – מאוהב במדינת ישראל – אוהב ימים לראות טוב ומאוהב בעתיד לבא.
אבא שלי,
איש חפץ חיים, מתגבר כארי לעבודת בוראו ושועט קדימה.
ימים רבים רצתי אחריך.
כעת עכשיו, בהרבה אהבה, שמע לי אתה ראוי למנוחה נכונה.
דברי יוני פרס, בנו של שמעון פרס
רבות כבר דובר ונכתב על האיש הענק הזה,שמעון פרס- המדינאי, איש הרוח והחזון. קצרה היריעה מלתאר את פועלו למען מדינת ישראל, העם היהודי וכלל האנושות.
אך במעמד זה, ברצוני להספיד את האבא הפרטי והמשפחתי שלי.
נולדתי וגדלתי לתוך מציאות שונה מזו של היום. הייתה לנו מדינה קטנה, צעירה ובמצב של מצוקה מתמדת.
עקב כך, החליט אבא להקדיש את חייו למען המדינה ותושביה. אחותי, אני ואחי גדלנו, טופלנו וחונכנו במסירות ואהבה על ידי אמי, סוניה, זיכרונה לברכה.
בילדותי, זכיתי לצפות ולהאזין בהתפעלות לשיחותיו בבית עם סופרים, משוררים, אמנים ואנשי רוח.
למרות מכשולים וקשיים רבים בדרך, המשיך להתעקש ולהתמיד בדרכו הציבורית ולהגיע להישגים כבירים.
אבא הגדיר את עצמו כביישן, למרות שהיה תמיד תחת הזרקורים. כנראה שירשתי ממנו תכונה זו. היה בינינו קשר עמוק ומיוחד. למרות היעדרויותיו הרבות, תמיד הקפיד לדרוש בשלומנו ולהתעניין, גם ממרחקים גדולים. הוא עזר לי בשעות קשות שהיו לי וגם אני השתדלתי להיות לצדו בשעותיו הקשות, על אף תעצומות הנפש האדירות שהיו לו.
אבא היה אדם מאד רגיש ואכפתי כלפי כל אדם באשר הוא. נטול אגו, מביט לכולם בגובה העיניים ותמיד קשוב , מתעניין ותומך. אהב מאד את המשפחה ולא פחות את חברי המשפחה החדשים שהצטרפו למשפחה מלוכדת ואהובה.
בשנים האחרונות, הייתה לו עדנה ותמיכה חוצת גבולות , בארץ ובעולם, וכל כך שמחתי לראותו מתמוגג מגלי האהבה, אשר גרמו לו להגיע לשיא פריחתו.
כשנשאל אבא, מה היה רוצה שיכתבו על מצבת קברו לאחר מותו, הוא אמר ,ללא הסוס,"מת בטרם עת".
ואכן, אבי היקר, כך אני מרגיש – שהלכת מאיתנו בטרם עת. יכולת לתרום עוד רבות.
אני נפרד ממך באהבה וגעגוע. נוח על משכבך בשלום.
דברי חמי פרס, בנו של שמעון פרס
אבא יקר ואהוב,
היום אני מלווה אותך אל תחנת חייך האחרונה, למנוחת עולמים, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, חוזה המדינה.
באחד מספריך הרבים ליווית את הרצל במסע דימיוני ומופלא אל ארץ חדשה. זכית להיות אחד מהאבות המייסדים של ישראל. כזה היית כל חייך. איש חזון, חלוץ מגשים.
קיימת את הבטחתך לסבך האהוב עת נפרדת מעליו כנער, בתחנת חייך הראשונה, בדרכך לארץ ישראל. לא שכחת להיות יהודי. ואני מבטיחך כאן – לא אשכח גם אני.
את דרכך אין איש יכול להמשיך במקומך, אבל רבים מספור הולכים בנתיבך, כל אחת ואחד, על פי דרכו ובאמונתו. ואני בינהם, כמיטב יכולתי.
נפלה בחלקי זכות גדולה להיות אחד משלושת ילדיך, ואב לשלושה מנכדיך: נדב, גיא ויעל. ילדים ונכדים משותפים לך ולאהבת חייך, אמי היקרה והאהובה סוניה ז"ל.
עת הלכה מאיתנו, נחרטו בנו מילותיך: "אהבתיך ממבט ראשון, אוהבך עד יומי האחרון". אהבתכם היתה המתנה הראשונה והגדולה שהענקת לי, לרעייתי גילה ולשלושת ילדינו. את אהבתי לשניכם אני נושא מיומי הראשון, ובליבם של אשתי וילדי, לעד.
בעשור האחרון של חייך, כנשיא המדינה וכנשיא מרכז פרס, היינו למשפחה קרובה מתמיד.
בנינו הבכור נדב דאג שנמצה כל דקה איתך, מלמד אותך שמהדורת חדשות אפשר להקליט, כדי שנוכל להיות איתך יחד. כל כך שמחנו שאהבת את חברתו נעם, בת בן שמן, איתם חלקת אהבת ספר, ושיתפת בסקרונותך לחקר המח.
גילית עניין רב בלימודיו של גיא, שדומה לך כל כך במראהו ובליבו הטוב. לא פעם שקעתם בשיחה בתחומי עניין משותפים רק לכם.
פניך קרנו מאושר כשהבטת ביעל בתנו הצעירה, אותה כינית באהבה גדולה "ילי". אהבת לשיר לה: "יעל יעל, אורך יהל", והתעניית באדיקות בתוכניותיה לעתיד.
אהבתי את הקשר המיוחד שנרקם בינך לבין אשתי שאהבה אותך ודאגה לך כל כך. אהבנו את ארוחות שישי המשותפות, שבתות וחגים שבילינו יחדיו בביתנו שמשקיף אל אגם כנרת, של רחל המשוררת ושל נעמי שמר. קרוב כל כך לאלומות, שעל גרעין מקימיה נמנית.
נזכור אותך בכל אשר נלך, ובכל שנעשה. נזכור אותך במילים, ונזכור אותך בספרים. נזכור אותך בשירים ונזכור בניגונים. בשבילי הארץ שהקמת, ובמפעלים האדירים שבנית.
עיניך החכמות ישתקפו אלינו במבטם של חבריך ואוהביך, בארץ ובעולם, להם היית מנהיג, מורה דרך ואב רוחני. דמות מופת, בן נאמן לעמך ולארצך. פעלת למען הבטחון והשלום יותר מכל אחד מאיתנו, בנחישות מתמדת.
לא חסכת מכוחותיך הרבים, והם מעולם לא כלו. ידעת למצות כל רגע בחייך, עד תום. נזכור אותך כמי שגדולתו נבעה מלהט לשרת ענין גדול, ולא מתשוקת שלטון.
מאחוריך מורשת עצומה, עמוקה, רחבת היקף. לא אשכח את שלמדתי ממך לאורך חיי. ככל שבגרתי, התקרבתי אליך יותר. וככל שקרבתי, נוכחתי בגדולתך. ענק בדורו.
בעשור האחרון של חייך היית מוקף אהבה ללא גבולות. חובקת עולם, חסרת תקדים. לו רק יכולת לראות לרגע קט את תמצית האהבה כאן, בתחנה האחרונה. כמה נרגש היית, מודה לכל מי שהגיע, מקרוב ומרחוק.
העדפת את האפשרויות הטמונות בדמיון, על פני שקיעה בתמונות הזיכרון. יותר מכל ציווית לנו את המחר.
עוד בחייך הספקתי לאמר לך שאני אוהב אותך. אך לא שיערתי עד כמה עזה אהבתי אליך. רק כאב האובדן וצער הפרידה שאופף את כולנו כאן יחד, למדוני. לבטח נצעד בדרך שסללת לנו. הייה שלום מורי ורבי. נוח בשלום אבא וסבא אהוב שלנו.
