נו, אז תרמתם ארוחות חג לנזקקים? זרקתם קופסת שימורים או בקבוק שמן לארגז שעמד בפינה במקום העבודה? סימסתם תרומה? זרקתם שנקל בקופה בסופר? עשיתם מעשה טוב, אבל החג נגמר, והעניים האלה, הם ממשיכים, והם צריכים לאכול גם בימי חול.

יש משהו מרגיע בתרומה הזאת. מה יש? לתת לנזקקים האלה קצת שפע לחג, שגם הם יחושו בשובע המופרז והמנומנם שבא אחרי ארוחה גדולה. שגם הם ישחררו את הכפתור העליון במכנסיים, ויסדירו נשימה בין המנה העיקרית לקינוח. נעים לדעת ששני השקלים האגביים יעלו חיוך חסר שיניים בשפתותי איזה נזקק, אולי ניצול שואה, אולי חד הורית. תענוג. אולי זו המתנה הטובה ביותר שנקנה לחג. לעצמנו.

ולא שיש רע בתרומה, זה מעשה אזרחי נאה. ובעמותות שעמלות להזין את עניי עירנו, נמצאים אנשים טובים שרוצים טוב. אבל האנשים האלה מטפלים בתסמינים. תרומות לא פותרות בעיות, החג נשמר, והרעב נשאר, ומה אז? נו טוב, לפחות בחג הבא נוהגים לצום.

עוני הוא מושג יחסי, אבל רעב לא. אנשים רעבים הם תוצאה של פוליטיקה, של מסגרות תקציב וחיסולי קצבאות. זו מדיניות של פוליטיקאים, ואנחנו אלה שבוחרים בהם בכל פעם מחדש.

בבחירות הבאות, לפני שתלכו אל הקלפי, בדקו מה יש למפלגות לומר לאותם הרעבים ואל תשכחו: כל קרקור בטן של ילד רעב הוא תוצאה של הפתק שהטלנו בקלפי ומאחורי כל קשיש שבוחר בין ארוחה לתרופה עומדת הבבואה שלנו כחברה. בתיאבון.