אקדים ואומר: איני יודע אם הדיווחים בדבר התקדמותם של מגעים להקמת ממשלת אחדות הכוללת את סיעת "המחנה הציוני" נכונים או לא. איני יודע אם מתקיימים מגעים כלל ואם יש ממש בדיווח אמש בחדשות 10. אך אני יודע על מה לא דיווחו אתמול, וכנראה גם לא ידברו היום.
יש טעם לפגם שהמגעים לאחדות משווקים לציבור דווקא באמצעות הנושאים הרחוקים ביותר משאלות החיים האמתיות של האזרחים והאזרחיות ומהסוגיות הממשיות הרובצות לפתח קובעי המדיניות בממשלה.
נבחן את מה שדווח עליו כ"מחיר" כניסת "המחנה הציוני" לממשלה: מהלך מדיני בדמות וועידה אזורית, ושמונה תיקים בממשלה, לרבות תיק החוץ לח"כ הרצוג והעברתה של השרה רגב מתפקידה במשרד התרבות והספורט. אם כך הדבר, מה הועילו חכמים בתקנתם? וועידה אזורית, היה ותהיה, עשויה להיות משמעותית, אך מדובר ברעיון שעוד גלגולים רבים לו, וממילא ניתן לתמוך בו גם מספסלי האופוזיציה. וגם הרחקתה של מירי רגב מתיק התרבות, על אף שהיא משמשת (לשמחתה ולשמחת יועצי התדמית שלה) כ"בוגי-מן" עבור חלק מדַבָּרי השמאל, כמושא לשנאה מעורבת באימה, הרי שהסרת ידיה ממשרד התרבות והספורט היא אמתלה קלושה לקפיצה לתוך הממשלה.
מה שנעדר לחלוטין מהדיווחים על ממשלת האחדות הוא השאלה המרכזית העומדת כעת בפני הממשלה: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018. ודוק: כנסת ישראל צפויה להעביר תקציב דו-שנתי, אשר יש סיכוי ממשי שיהפוך לתקציב תלת-שנתי (במקרה בו יוקדמו הבחירות במעט). מדובר בהחלטה הכלכלית המרכזית והמשמעותית ביותר, המשפיעה ביותר על אזרחי ישראל. קשה להפריז בחשיבות ההחלטה על גודל התקציב ודרכי השימוש בתקציב על כל אחד ואחת מאיתנו. ובכל זאת, הנושא הזה נעדר מהסחרירים בעד ונגד כניסה לממשלת אחדות. פשוט, לא מדברים על זה.
לא מדובר בהיבט חדש של הפוליטיקה הישראלית. ממשלתו הקודמת של בנימין נתניהו, לדוגמא, התפרקה בשלהי 2014 סביב הוויכוח על תקציב המדינה ועימותים שונים שנוצרו סביב התכניות שביקש שר האוצר דאז, יאיר לפיד (יש עתיד), לקדם דרך התקציב. אולם, התקציב לא הופיע אחר כך, לא כשחקן מרכזי ואף לא כשחקן משנה, בתעמולה של המפלגות בבחירות לכנסת.
בכלל, כל ממשלות ישראל בארבעה העשורים האחרונים, ואחת היא אם היו אלה ממשלות אחדות או ממשלה בהובלת אחת משתי המפלגות הגדולות, קידמו את אותה מדיניות כלכלית נאו-ליברלית, אשר דגלה בחנק תקציבי והפרטה (עם הבדלים מסוימים בין ראשי הממשלה. רבין, ברק ואולמרט נקטו גישה מרחיבה במעט לעומת האחרים). בארבעים השנים האחרונות לא התייצבה מול אזרחי ישראל חלופה פוליטית ממשית אשר התמודדה עם המדיניות הזו, והציגה דרך אחרת, לניהול כלכלה שתביא לצדק חברתי. למעט פעם אחת, שפוספסה.
ההחמצה ההיסטורית של 2013
האנרגיה האדירה של המחאה החברתית בקיץ 2011 כמעט ונשחקה לחלוטין עד לבחירות שהתקיימו במרץ 2013, ובכל זאת אדי המחאה הגדולה הספיקו כדי להעמיד את יושבת ראש מפלגת העבודה דאז, ח"כ שלי יחימוביץ' – הטוענת לכתר המייצגת האותנטית של ערכי המחאה – בעמדה שעשויה הייתה לשבור את שלטון החנק התקציבי.
נתניהו מצא עצמו בנחיתות עם תום הבחירות, וביקש, ככל הנראה, לעשות ככל הניתן על מנת להקים ממשלה ללא סיעות 'הבית היהודי' בראשות בנט ו'יש עתיד' בראשות יאיר לפיד. לכן שלח שליחים ושיגר מסרים ליחימוביץ', אשר עמדה בראש סיעה בעלת 15 מנדטים, והציע לה הצעות פתיחה למו"מ קואליציוני שקשה היה להעלות על הדעת לפני כן: תפקיד שרת האוצר ליחימוביץ' וריכוז כלל התיקים הכלכליים בידי מפלגת העבודה; 5% יעד גירעון, כלומר תוספת של עד 20 מיליארד שקלים לתקציב וביטול (דה-פקטו) של כלל ההוצאה החונק את תקציב המדינה.
במקום לשאת ולתת עם נתניהו ואולי להגיע למצב שבו נשברת, לראשונה מזה שנות דור, לפיתת החנק על הכלכלה והחברה הישראלית, יחימוביץ' בחרה לתת למדיניות זו להימשך, ולחבוש את ספסלי האופוזיציה. במקום להוסיף מיליארדים לתקציבי החינוך, הרווחה, הבריאות, הביטחון האישי ולהציל חיים – פשוטו כמשמעו – נבחרה על ידי ראשת מפלגת העבודה דאז דרך אחרת. במקום להחזיק בעט שבה נחתמו ההסכמים עם חברות הגז ולהתמודד עם הסוגיה הרת הגורל בזמן אמת, העדיפה יחימוביץ' להגיש בג"צים באיחור אופנתי של שנתיים אחרי שהדברים הוכרעו למעשה.
כך הוחמצה ההזדמנות שנוצרה באופן נסי כמעט לשנות באופן ממשי את הדרך אליה אנו מנווטים בשיטה הכלכלית-חברתית הנוהגת – דרך הפערים החברתיים, דרך העוני, דרך חוסר הצדק.
העם דורש צדק חברתי
איני תולה תקוות מיוחדות כי הדברים הבאים יישמעו, ובכל זאת יש לאמרם: אם יש מפלגה המייצגת באופן ממשי את רוב העם בישראל הרי שהיא אמורה לדרוש כתנאי לכניסה לממשלה תיקון מלא וכולל של התקציב הדו-שנתי. גם הפיכתו לחד-שנתי חשובה, אך למעלה מכך הרחבתו הממשית בעשרות מיליארדי שקלים.
המצב הפוליטי אשר ממשלת האחדות אמורה לשמש לו פתרון בא בעקבות משבר עמונה ומשבר עפרה. בעפרה, תשע משפחות אשר ביתן נבנה ככל הנראה על קרקע פרטית פלסטינית, עומדות בפני פינוי מביתן. תשע משפחות המפונות מביתן בעפרה הן די בשביל סיעת 'הבית היהודי' כדי ליצור משבר קואליציוני, ולאיים בפרישה מהממשלה.
בדיקת 'דבר ראשון' מגלה כי בכל חודש מפונות מביתן חמש משפחות, בממוצע בשל אי יכולתן לעמוד בתשלום לבנקים. מאז תחילת שנת 2015 פונו כבר 103 משפחות מעוטות אמצעים מביתן על ידי הבנקים וההוצאה לפועל. איפה המפלגה שתתקומם כנגד מציאות כלכלית-חברתית זו? מי מייצג את המשפחות האלו שנזרקות מביתן, ואינן מתגוררות בעפרה?
