בתשיעי בנובמבר לפני כשנה, נודע לעו"ד הדס תגרי על מותם של שלושה פועלי בניין ביום אחד. היה זה האירוע שדחף אותה להקמתו של מערך אזרחי אשר יאבק למען בטיחותם וחייהם של האנשים הבונים את בנייני ארצנו. תגרי היא פעילה חברתית ותיקה, והיתה במשך שנים עורכת דין באגודה לזכויות האזרח ומשפטנית של זכויות אדם לצדק חברתי, אבל ההחלטה להקים את הקואליציה למאבק בתאונות בניין עלתה בה, דווקא במהלך תקופה בה התכוונה לרכז את מאמציה באקדמיה – בעבודת הדוקטורט שהיא עושה באוניברסיטת בר אילן ובשיעורים אותם היא מלמדת באתיקה ומשפט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. "זה לא היה סדר היום שלי בכלל", הסבירה, "אמרתי שאני אעשה כמה טלפונים לארגונים, אעשה לזה קצת תקשורת, אראה איפה זה נופל בין הכיסאות, ארים את זה על איזה כיסא, ואמשיך לי בדרכי. לא תכננתי להישאר בחזית של זה."
ובכל זאת, קרוב לשנה אחר כך, נמצאת תגרי בלב הפעילות של הקואליציה. מתראיינת בתקשורת, מופיעה בוועדות הכנסת, ואוספת באינטנסיביות את הידיעות על תאונות העבודה. בנוסף, היא עוקבת אחר מצבם של הפצועים, מאתרת פעילים שילכו לצלם ולהסתכל באתרים ומנהלת התכתבויות בלתי נגמרות עם מנהל הבטיחות והבריאות שבמשרד העבודה והרווחה. בקואליציה חברים נכון להיום ארגון העובדים מען, קו לעובד, רופאים לזכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח והקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב
מה מחזיק אותך בתוך העשייה הזו?
"מה שמחזיק אותי זה שהנושא חשוב. יש פה עוול נוראי של עשרות שנהרגים ואלפים שנפצעים בכל שנה, כי לא אכפת לאף אחד ואף אחד לא משלם את המחיר. אנשים גרים בבתים שהם בונים ועושים קניות בקניונים שהם בונים, ואין מי שיעשה את העבודה שאני עושה. יש גורמים שהתגייסו לזה, אבל אין מי שלקח על עצמו להוביל את זה. ובמיוחד כשיש היענות מאוד חזקה גם מצד התקשורת ומהמערכת הפרלמנטרית, ויש תחושה שהעשיה מובילה לשינוי – איך אפשר להפסיק כשרואים שאפשר לעשות שינוי ומדובר בדיני נפשות?".
הקואליציה כאמור, בת מעט פחות משנה. מה היו זירות המאבקים המרכזיות שהקואליציה פעלה בהן בשנה האחרונה?
"מהרגע הראשון התקשורת היתה מאוד משמעותית, כי לא יכול להיות שזה לא מעניין את הציבור. הרי התקשורת גם משקפת את מה שמעניין את הציבור ויוצרת בציבור עניין. מה המשמעות של זה שלא מפרסמים את השמות של ההרוגים בעיתון, לא כותבים איפה קרו התאונות ומה היו הנסיבות? זה אומר שזה לא חשוב.
בהתחלה היתה לי התחושה שזה לא מעניין את התקשורת כי מדובר בערבים, פלסטינים ועובדים זרים. לא ידעתי בהתחלה מי אלו בדיוק, יכולתי רק לשער באופן כללי שאלו לא אנשים מצפון תל אביב, אבל לא ידעתי כי לא היה שום מידע. מהר מאוד הבנתי שזה שאין מידע זה חלק גדול ממה שגורם לזה שאין תקשורת, ולכן זו היתה הזירה הראשונה שלנו. זה כלל ליצור קשר עם עיתונאים שהעבירו לי את הודעות מד"א על התאונות, ואז להתחיל לשלוח אנשים לאתרים להבין מה קרה, איפה, ולנסות לאסוף את שמות ההרוגים. להתחיל ליצור את התמונה – זו היתה הזירה הראשונה והמאוד קריטית, עד היום", מסבירה הדס.
"כשהתחלנו לקבל את המידע ולהגיע לאתרים ביום התאונה או יום יומיים אחריה, גילינו שאנשים נהרגים או נפצעים קשה והעבודה ממשיכה כאילו שום דבר לא קרה. זה היה בלתי יאומן בכל הרמות. ברמה המעשית של החקירה הפלילית, וגם ברמה של לבדוק שהאתר בטוח – אם היתה תאונה של נפילה מגובה יש סיכוי טוב שיש בעיה בטיחותית באתר, אבל ממשיכים בכל זאת לעבוד. ברמה של לשלם את המחיר ולייצר הרתעה, ואפילו ברמה של כבוד האדם, שכאילו מדברים עליה פחות, אבל זו זילות חיי אדם שבן אדם נהרג באתר בניה והעבודה ממשיכה כאילו לא קרה כלום, גם ביחס לחבריו לעבודה. התחלנו לבוא בדרישה של לסגור את האתרים אחרי התאונות, ולערוך בדיקה יחד עם החקירה, והמנהל אמר בהתחלה שאין להם סמכות, ואחר כך שיש להם סמכות והתחילו לסגור בצורה מאוד ספורדית, ואז הלכנו למהלך החקיקתי.
היו למהלכים אלו תוצאות?
"בעקבות פעולת הלמידה, כשהתחלנו לשלוח תלונות למנהל הבטיחות והבריאות, גם על התאונות אבל גם על אתרים מסוכנים, ולא קיבלנו מענה או שההיענות הייתה לא מספקת, התבררה התמונה של משאבי ופעולות הפיקוח המצומצמים.
"היו גם הישיבות בכנסת. הישיבה הראשונה שהיינו בה הייתה בדצמבר, אחרי שנהרגו שני פועלים באתר מידטאון בתל אביב. ובאמת יצאה אמירה מאוד ברורה של יו"ר הוועדה אלאלוף (ח"כ אלי אלאלוף, כולנו, נ.צ.כ) ביחס למשרד הכלכלה – שיש לאייש תקנים לא מאויישים, להקצות רכבים, לשפר את תנאי השכר של המפקחים כי תנאי השכר ממש מבזים לאנשים עם השכלה של מהנדס או הנדסאי ובגלל זה חסרים מפקחים. וגם האמירה של אלאלוף שגם התחיל לפעול באופן אישי בנושא, שכל שלושה חודשים הוועדה תתכנס והנושא יהיה במקום חשוב על סדר היום שלה."
למרות שאנחנו רואים שהנושא זכה לתהודה רבה יותר בשיח הציבורי, בעקבות פעולת הקואליציה בשנה האחרונה, בכל זאת נראה שיש עליה במניין ההרוגים.
"קשה להצביע על מגמה, השנה עוד לא הסתיימה. הרי גם נושא הנתונים הוא זירת מאבק, אנחנו סופרים יותר מקרים ממה שהמנהל סופר. חלק מהעניין הוא שהמנהל גם אינו מפרסם לגבי התאונות באופן שוטף, ממקרה למקרה, אלא רק בדוחות רבעוניים.
"יש לנו נתון של המנהל מהשנה שעברה שמדבר על 34 הרוגים, אבל אצלי רשומות עוד חמש תאונות שקרו בשנה שעברה. שכשפנינו לגביהן למנהל, למה זה לא כלול, לא קיבלנו תשובה עד היום. אנחנו אומרים שהשנה יש כבר 36 הרוגים לפי הנתונים שלנו, אבל לפי המנהל יש פחות, חלק מהמקרים לא ברור לי למה, וחלקם אין לי נתונים כי אני יודעת רק אחרי שמוציאים את הדוח הרבעוני או החציוני, מה הם ספרו ומה הם לא ספרו.
"מה שברור הוא שאין ירידה בכמות, ומה שעוד יותר חשוב לדעת זה שהנתון על כמות ההרוגים נותן תמונה מאוד מאוד חלקית של שיעורי ההיפגעות. הוא עשוי להיות תוצר אקראי, כמו אם יש אסון נורא כמו זה שקרה ברמת החייל, עם שישה הרוגים. מה שיכול היה לתת תמונה יותר ברורה של המגמה הם מספרי הפצועים או מתוכם הפצועים קשה, אבל נתונים שכאלו אינם.
"לנו יש השנה נתונים מתוך האיסוף שערכנו של נתוני מד"א על פציעות בינוני עד קשה. אבל אין לי נתונים השוואתיים על שנים קודמות. הגורם היחידי שיש לו נתונים כאלה הוא הביטוח הלאומי, אבל שם זה לא כלל הפצועים, אלא רק כאלה שהוכרו כנפגעים על ידי הביטוח הלאומי, כשיש תת דיווח, ותת הכרה. כלומר יש כאן בעיה אדירה של מידע שלא אמורה להיות.
"זה אבסורד שאנחנו סופרים את הנתונים ומוציאים הודעות אחרי תאונות. וזה נעשה במשאבים לא קיימים, במקום שהגורמים הממשלתיים המופקדים על בטיחות העובדים יהיו הראשונים שיוציאו הודעות, כי זו חובתם – כמי שמחזיקים במידע הזה כנאמני הציבור וכמי שזה אמור היה להיות סדר יומו: לקדם את בטיחות העובדים".
על העיתונות הכלכלית: אי אפשר לדבר על בניה, על דיור, על מחיר למשתכן ועל פרוייקטים וכסף מבלי לדבר על מה קורה לאנשים שבונים את הבניינים האלה, ואיפה מתומחרת הבטיחות.
מה יכול הציבור לעשות כדי להשפיע על המציאות של תאונות הבניין?
"זה נורא חשוב שזה יהיה חשוב לציבור. אנחנו מתקשרים עם הציבור באמצעות קבוצת הפייסבוק שלנו, ואנחנו רואים שהוא מגיב ומשתף, מעביר הלאה ומעלה מודעות. זה קורה בכל פינת רחוב ובאמת מדובר בנושא שהציבור מעורב בו ברמה היום יומית. כל אחד ואחת מאתנו חולף בכל יום על פני אתרי בניה, ואם רק ירים את העיניים הוא יראה את הפועלים עומדים על קצה הפיגום, בלא מעקה ולא רתומים – וכמו שזה נראה מסוכן, בדיוק ככה זה אכן מסוכן.
"אנחנו מבקשים לפעמים לעזור לנו וללכת לתעד אתרים שהתרחשו בהם תאונות, בייחוד אחרי תאונות קשות. מאוד חשוב לשים את תשומת הלב על החברות – להתחיל לדרוש מהתקשורת ומעצמנו לדעת מי הן החברות, הקבלניות והיזמיות. החברות היזמיות פטורות היום מאחריות משפטית, זה לא צריך להיות ככה, בטח מבחינה ציבורית, וזה אחד הדברים שאנחנו רוצים לשנות.
"התקשורת והציבור בכלל צריכים להרחיב את המבט אל מעבר למה שהרגילו אותנו להסתכל עליו. אם אתם רואים פרוייקט נדל"ן, או שומעים על פרוייקט תמ"א 38 או שחברים קנו דירה חדשה – לשאול רגע: איפה העובדים? זה נכון כמובן גם לנושאים אחרים, לא רק לבניה, אבל כאן החומרה של הפגיעה היא אדירה כי זה החיים ושלמות הגוף."
![אתר בנייה בו ארעה תאונה בה נהרג פועל. ארכיון. צילום: תיעוד מבצעי מד"א](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2016/06/280616_teunat_avoda2-688x387.jpg "אתר בנייה בו ארעה תאונה בה נהרג פועל. ארכיון. צילום: תיעוד מבצעי מד"א")
את מדברת הרבה על התקשורת, איזה שינוי דרוש באופן שבו מסקרים את הנושא?
"התקשורת מסקרת, אבל הרבה יותר קשה לנו לחדור לעיתונות הכלכלית. רק בתקופה האחרונה העיתונות הכלכלית מתחילה לפרסם. אבל מאוד קשה לתקשורת בכלל ולתקשורת הכלכלית באופן ספציפי לפרסם את שמות החברות שהתאונות מתרחשות אצלן.
"אם מפרסמים את המאזן של חברת נדל"ן, צריך לשאול את השאלות – מה קורה עם בטיחות העובדים באתרים שלכם? כמה עובדים נהרגו אצלכם בשנים האחרונות? כמה נפצעו? מה עושים כדי להבטיח את בטיחות העובדים?
"אי אפשר לדבר על הרווחים והמניות של חברות הנדל"ן בבורסה בלי להזכיר את זה. אי אפשר לדבר על בניה, על דיור, על מחיר למשתכן ועל פרוייקטים וכסף מבלי לדבר על מה קורה לאנשים שבונים את הבניינים האלה, ואיפה מתומחרת הבטיחות. כתב כלכלי אמר לי אחרי האסון ברמת החייל: 'אני מכה על חטא, פניתם אלי לפני כמה חודשים עם תיעוד של הפרות חוזרות של בטיחות באתרים של דניה סיבוס ולא עשיתי עם זה שום דבר'. מישהי אחרת באה ואמרה לי: 'לפני כמה שנים הייתי רכזת כתבים באחד האתרים הראשיים וקיבלתי את הידיעות על הפועלים שנפצעים ונהרגים כל הזמן. לימדו אותי במערכת שזה לא חדשות'. יש פה מנגנון שאת מה שהחברות אומרות שומעים במגפון ולגבי הבטיחות של העובדים יש כאילו משתיק קול. ונשאלת השאלה על מה רוצים לשים את הזרקור?"
בתחילת אוגוסט עבר חוק שיזמו יו"ר ועדת העבודה והרווחה ח"כ אלי אלאלוף, ח"כ ראובן בן ראובן וח"כ עבד אל חכים חאג' יחיא, הקובע כי מנהל הבטיחות והבריאות יסגור באופן מיידי ליומיים לפחות, כל אתר בניה שבו נהרג עובד או נפצע קשה, חוק שהקואליציה היתה מעורבת מאוד בכתיבתו והעברתו. האם יש בחוק החדש משום תיקון למצב?
"החוק חשוב ויש לו תרומה, הוא עוזר לנו מאוד בעבודה. אבל המילה תיקון היא גדולה עליו, במובן שזה באמת צעד הכרחי ואי אפשר להאמין שלפני שהחוק נחקק לא סגרו אתרים אחרי תאונות. עצוב שהיה צריך לחוקק חוק כדי להביא את המפקחים של המנהל לעשות זאת. לא כי המפקחים לא רוצים, אלא כי במצב שקיים עם משאבי הפיקוח עם חוסר התיאום עם המשטרה, היה צריך חוק שאומר שהמשטרה חייבת להודיע למנהל על תאונות קשות וקטלניות 'בהקדם האפשרי'. המשטרה לא הסכימה שיהיה כתוב 'מיידית'.
"יש פה התקדמות לעומת המצב שהיה כשהתחלנו לפעול, וכלום לא היה קורה אחרי תאונות. אז עכשיו מתחיל מן סוג של קדימה אחורה – אנחנו פונים לפעמים יום אחרי תאונה ועדיין מקבלים תשובה ש'לא קיבלנו הודעה מהמשטרה'. אני כבר לא יכולה לראות את ההודעות הללו, זו תשובה שלא מתקבלת על הדעת.
יוצאות הודעות מד"א, זה סדר גודל של 20-25 הודעות מד"א בחודש על פצועים קשה או בינוני-קשה. הן אמורות היו להגיע ישירות למנהל ושהוא יבדוק אותן. אבל לפחות המשטרה יודעת היום שהיא אמורה לדווח, והמנהל יודע שהוא אמור לסגור, ויש לו גם כלים יותר טובים. הוא לא חייב להגיע למשל פיזית לשטח. אבל יש נגזרת מאוד צרה שיש בה את הסמכות המיוחדת הזו, כשמדובר בפצוע קשה. אבל גם פצוע בינוני מנפילה מגובה – הרי זה עניין של מזל, אם הוא נפל מגובה. אבל מבחינת הרשלנות שזה מעיד בניהול האתר זה בדיוק אותו הדבר.
"ועדיין למרות שזה מאוד לא אופטימלי מתחיל תהליך שהם מבינים שהסמכות היא בחצר שלהם".
יש פה עוול נוראי של עשרות שנהרגים ואלפים שנפצעים בכל שנה, כי לא אכפת לאף אחד ואף אחד לא משלם את המחיר. אנשים גרים בבתים שהם בונים ועושים קניות בקניונים שהם בונים, ואין מי שיעשה את העבודה שאני עושה.
מה את מאחלת לשנה החדשה?
"כמובן שאני מאחלת שלא יהרגו ולא יפצעו עובדים בשנה הקרובה, באתרי הבניה ובכלל. לצערי ברור לי שהמשאלה הזו לא תתגשם, אבל אולי אפשר לקוות שהרבה פחות יפגעו.
"אני פורטת את זה לפרוטות. כשאני חושבת על הדברים שצריכים לקרות – אני חושבת שאי אפשר לחכות יום אחד נוסף להכפיל את כמות המפקחים במנהל הבטיחות התעסוקתית, ולהקצות להם רכבים. וזה יכול לקרות תוך חודש או חודשיים, אם ממשלת ישראל תחליט על זה. ואם ממשלת ישראל לא תחליט על זה – שכנסת ישראל תחליט על זה. שתחוקק ותורה, לא רק בהוראה של ועדה אלא כפי שמורה הכנסת. וגם זה יכול לקרות תוך חודשיים.
"דבר פשוט שהייתי רוצה לראות – הקמת מוקד טלפוני של מנהל הבטיחות התעסוקתית, שמאויש 12 שעות ביום. שמקבל גם הודעות טקסט עם תלונות על הפרות בטיחות באתרי בניה. שיופיע הטלפון שלו בשלט של כל אחד מאתרי הבניה. כי היום העובדים לא יודע למי להתלונן, גם הציבור לא יודע, ואפילו אני בקושי יודעת למי להתלונן. שיהיה מספר אחד, עם כתובת מייל אחת לתלונות.
"שיעמידו לרשות המפקחים סנקציות. לא הליכים משפטיים שצריך בשבילם חוקרים וכו', אלא שכשהם מגיעים לאתר ורואים שהעובדים עומדים על הקצה בצורה לא בטוחה, ויוכלו מיד לרשום דוח. עם שימוע כמובן, אבל שיהיו להם שיניים שאין להם היום.
"שרשם הקבלנים יקים מאגר פתוח לציבור של הרקורד הבטיחותי של החברות שיכלול את התאונות והפרת צווי הבטיחות, ושתהיה לו הסמכות לשלול רישיון לא רק לאחר הרשאות פליליות כפי שיש לו היום, אלא גם בגין רקורד בטיחות לקוי. שהמידע יהיה גלוי לציבור, המאגר הכי גדול שקיים כיום הוא בביטוח הלאומי, עם ששת אלפים תאונות, שזה לא הכל. אבל אין שם את שמות החברות הקבלניות שבאתרים שלהם התרחשו התאונות. יש שם את שם המעסיק, אבל זו פרדיגמה שנכונה לתאונות עבודה אחירות, אבל לא נכונה לאתרי בניה כי שם הגורם שאחראי על הבטיחות הוא החברות הקבלניות. וזה יכול לקרות כבר מחר בבוקר שיוסיפו רובריקה וכל תאונת עבודה שמתועדת אצלו תהיה גם עם שם קבלן הביצוע, ואז באמת נוכל לדעת מי החברות שאצלן נופלים העובדים.
"הייתי רוצה שתוטל גם אחריות משפטית על החברות היזמיות, על החברות הקבלניות ועל המנהלים שלהם.
"ודבר אחרון – שיהיה חובה למנות נאמני בטיחות בכל אתר בניה, שאינם מנהלי העבודה. המדינה לא צריכה להציב מפקח בכל אתר בניה, אבל צריכה להיות דרישה מהחברות הקבלניות לתמחר את הבטיחות בתוכניות שלהן ולשים כוח אדם שיהיה אחראי על הבטיחות. אדם אחד במשרה מלאה באתר בניה שזה תפקידו, מטעם הקבלן. שלא יהיה מנהל העבודה".
