גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.
הציור "סופי הבוכרית" (1925) הוא המתנה הראשונה שניתנה למוזאון בית ראובן. הציור הוצג שנה מאוחר יותר, ב־ 1926, בתערוכה בגלריה מרסל ברנהיים (Marcel Bernheim) בפריז ונרכש על ידי מרווין לוונטל (Marvin Lowenthal). לוונטל, היסטוריון יהודי־אמריקני שהתגורר בפריז, רכש את הציור עבור ידידו מנוער אדגר כהן (Edgar Cohn) מארצות הברית. כהן נישא זמן קצר קודם לכן וביקש מחברו חובב האמנות לרכוש עבורו ציור שיקשט את בית הזוג בקנזס. העיתוי היה מוצלח — באותם ימים התיידד מרווין לוונטל עם ראובן בפריז, ביקר בתערוכה שלו ושמח על ההזדמנות למלא את משאלתו של חבר אחד ולסייע בפרנסתו של חבר אחר. הרכישה הזאת סימנה את תחילתה של ידידות רבת־שנים לא רק בין מרווין לוונטל לראובן אלא גם בין ראובן לאדגר כהן, ולימים הוריש כהן בצוואתו — בשנות התשעים לחייו — את הציור לבית ראובן. יותר משישים שנה אחרי שהוצגה "סופי הבוכרית" בפריז ומשם הרחיקה עד מליבו שבקליפורניה, מקום מגוריו של כהן, היא שבה ארצה ב־ 1988 ונמצא לה בית — בתל אביב.
לא זו ראשיתם של הדברים: ב־ 1925 הפליג ראובן מפלשתינה לפריז כדי לבדוק אם יוכל להציג שם את עבודותיו החדשות מארץ ישראל. באותם ימים הייתה פריז הלב הפועם של עולם האמנות, מוקד משיכה לאמנים מקרוב ומרחוק, ובהם אמנים יהודים רבים ממזרח אירופה.
אחרי מאורעות תרפ"ט ניכרו סימני התפכחות ממשאלת הקיום ההרמוני בין יהודים לערבים בארץ ישראל. חוויית המפגש הראשון עם הארץ ו"קסם המזרח" החלו להתפוגג, ורבים מהאמנים הארץ־ישראלים ביקשו פתח אל עולם האמנות בפריז. היטיב לבטא את הדברים הצייר מנחם שמי: "אני מצייר ומצייר", כתב במכתב לאחיו ב־ 1924 , "ולעתים דומה עלי כי גאון הנני, ועתים נדמה לי כי פשוט לא יוצלח. והכול בשל היעדר סביבה […] ברור לי כי האמנות טעונה לא כישרון בלבד. נחוצה תרבות. צריך לקלוט לאט־לאט את ה'לובר', את ה'לוקסמבורג' ואין לעשות זאת אלא בפריז".*
ממש באותן שנים קבע מבקר האמנות הצרפתי רוז'ה אלאר (Roger Allard) את המונח "אסכולת פריז" (École de Paris) וכיוון אל האמנים הזרים שהתקבצו בבירה— קהילה קוסמופוליטית ורב־תרבותית של אמנים, שרבים מהם הגיעו להישגים נכבדים איש־איש בדרכו. די אם נזכיר אמנים כמודיליאני, סוטין, פוג'יטה, קיסלינג, ואן דונגן, פסקן, זדקין ושאגאל.
כשהגיעו האמנים הארץ־ישראלים לפריז נפתח בפניהם אופק חדש לא רק באקדמיות לציור, והיו רבות כאלה, אלא גם במרחב התרבותי החדש. האמנים היהודים — מקצתם כבר הוזכרו, אך היו עוד רבים אחרים: קרמן, קיקואין, מינצ'ין, מנקס, מאנה כץ, פרסמן — היו לא אחת מתווכים ומורי דרך של האמנים הארץ־ישראלים בעיר.
ראובן כבר הספיק לטעום מייחודה של העיר, הרי למד באקול דה בוזאר (École Nationale Supérieure des Beaux-Arts, בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות) בפריז ב־ 1913, אחרי שפרש מבצלאל, אך נאלץ לעזוב את צרפת כעבור שנה, עם פרוץ המלחמה. כך כתב ראובן בזיכרונותיו, שהתפרסמו בשנות השישים: "בלובר ביקרתי מדי יום ביומו. עדיין לא השגתי מהו שמעניק ערך אמיתי ליצירת אמנות, לתמונה של רמברנדט, לאונרדו או פרה אנג'ליקו. ידעתי רק שאני יכול לשבת מול בדים אלה שעות על גבי שעות וכי הם ממלאים אותי יראה ושמחה גם יחד".
לאחר כעשר שנים שב ראובן לפריז, ובאחד הימים פגש ברחוב מכר מן הארץ, והלה הזמין אותו להצטרף אליו למסיבה בביתו של ידיד אמריקני. ראובן שמח על ההזדמנות להכיר אנשים חדשים בעיר הגדולה. הוא פגש בביתו של מרווין לוונטל את הפסלת חנה אורלוף, שכבר הייתה בת בית בפריז. מרווין וחנה נהיו לחבריו הקרובים של ראובן, והקשרים ביניהם נותרו אמיצים כל השנים.
רבים העידו על חנה אורלוף כי ביתה היה פתוח לכל האמנים הארץ־ישראלים ש"עלו לרגל" לפריז. הם היו נלהבים ותאבי דעת אך חסרי כול, והאגדה מספרת שלא אחת הבורשט המהביל שהתבשל על הכיריים במטבחה של חנה נמהל במים.
מרווין לוונטל, יליד ארצות הברית, בן להורים יהודים יוצאי גרמניה, התגורר באותן שנים עם אשתו סילביה בפריז כדי לקדם את מחקרו על הפילוסוף־מסאי הצרפתי, בן המאה ה־ 16 מישל דה מונטיין (Michel de Montaigne) צאצא מצד אמו למשפחת אנוסים מספרד. ספרו של לוונטל "האוטוביוגרפיה של מישל דה מונטיין" (The Autobiography of Michel de Montaigne) ראה אור ב־ 1935. לוונטל, ההומניסט רחב ההשכלה, שהיה בקיא גם במקורות היהודיים, מצא את פרנסתו כאחד מעורכיו של הרבעון מנורה (Menorah), שמאז ייסודו ב־ 1915 ייצג את התרבות היהודית־פלורליסטית בארצות הברית. אחת הכתבות הראשונות ששלח מפריז למערכת מנורה בניו יורק הייתה על הצייר הארץ־ישראלי ראובן רובין לרגל תערוכתו בפריז.
בארכיון בית ראובן שמורה תכתובת ענפה בין אסתר וראובן רובין ובין מרווין לוונטל. השלושה שמרו על קשר הדוק במשך השנים, למרות המרחק הגאוגרפי. מכתביו של מרווין לוונטל, שהנאה גדולה מכתיבתם ניכרת בהם, מצטיינים לא רק בכתיבה קולחת ובהומור דק אלא גם בידע רב שהוא חולק בנדיבות עם חבריו: בקיאות בתנ"ך; באמנות; בשירה; בספרות; בפילוסופיה ובתרבות יהודית. במכתביו שילב פסוקים מן התנ"ך, משירת ורגיליוס, מהיינה ומוויקטור הוגו, ואת כולם הוא מצטט בהנאה בשפות המקור.
לוונטל השלים את המשימה שהטיל עליו חברו אד כהן כשגִלגל, ארז ושלח לקנזס את דיוקנה של סופי הבוכרית. החבילה הגיעה ליעדה כעבור שבועות אחדים, אך כשהסיר ממנה כהן את האריזה ובחן את הציור לא נחה דעתו. "אני שולח לך את מיטב כספי", כתב לחברו בטרוניה, "ואתה שולח לי זוג שדיים לתלות בין הפמוטים מעל האח?" דמותה של האישה האוריינטלית לא תאמה את ציפיותיו, ולא זו בלבד אלא שחזָהּ החשוף, המבצבץ מבעד לאריג הדק של שמלתה, לא התיישב עם ערכיו הבורגניים.
קובלנתו של כהן שיעשעה את מרווין וכנראה לא ממש הפתיעה אותו. כאיש תרבות אנין שהכתיבה משלח ידו התיישב לכתוב לאד כהן כדי להזים את טענותיו ולהפיס את דעתו. המכתב היה שיעור רהוט, לעתים הומוריסטי על משמעות היצירה האמנותית, על איכויותיה ועל מה שהיא תובעת מן המתבונן בה — כל אלה בהשראת המסות של מישל דה מונטיין, שמרווין לוונטל היה שקוע בהן באותם ימים.
כהן העריך מאוד את חברו, קרא את מכתבו בתשומת לב ולבסוף החליט עם אשתו ויני לתלות את הציור בביתם. את המכתב של מרווין שמר בארכיונו. כעבור יותר משלושים שנה פרסם אד כהן את המכתב בחוברת הדורה לצד רפרודוקציה צבעונית של "סופי הבוכרית". "אינני מתנצל על תגובתי הראשונה לציור של רובין", כתב בגילוי לב בהקדמה לחוברת ושלח את החוברת לכל חבריו ומכריו, ובהם ראובן ואסתר רובין.
הציור מוצג היום בבית ראובן, ועותק מן החוברת שמור בארכיון המוזאון — עדות לימים עברו ולחברותם האמיצה של שני אנשים מיוחדים.
כשביקשו אד וּויני להתגרש, כך מתגלגל הסיפור, התקשו להיפרד מ"סופי הבוכרית", ולא נותר להם אלא להישאר יחד.
פריז, 10 בנובמבר 1926
אד יקירי,
אם אתה באמת מעוניין לדעת מה יש בתמונה ששלחתי לך שהופך אותה ליצירת אמנות אמתית ורבת עוצמה, עליך להתוודע לסוג אמנות כלשהו הנחשב בעיניך אמתי ולהתעמק בו. אתה יכול למשל לבחור באחת מיצירות המופת האהובות עליך מאלו התלויות במוזאון, אם כי אני מודה שהתהליך היה פשוט יותר אילו נמשכת מראש ליצירות של אלו המכונים "פרימיטיבים". התחל אפוא לרגל אחרי עצמך כדי לגלות
מדוע אתה חש שיצירה אמתית ככל שתיבחר היא יפה, רבת עוצמה ומלהיבה, או כל דבר אחר שאתה חש כלפיה.
המפתח טמון בנימוקים האלה: אם נושא התמונה הוא המביא אותך לכלל התרגשות, כי אז ברור שלאיכות האמנותית של התמונה אין כל השפעה עליך. כמו כן יכולת לשאול אותי איך אני מעז לקרוא לרמברנדט אמן אמתי, שכן אם הנושא מרגש אותך, אתה למעשה מתרגש מספרות, ולא הייתה לי כוונה לשלוח לך ספרות כדי לתלות "מעל האח". אם דמיונה של התמונה למה שנתפס בעיניך כמציאות הוא המרגש אותך, סימן שהגורם המעורר הוא בחלקו מעין תצלום (כפי שנקלט בעדשת המצלמה) ובחלקו מוסכמותיך השגויות באשר למציאות. לא התכוונתי לשלוח לך תצלום או להחמיא למושגיך השגויים בנוגע למציאות. ביקשת ממני לשלוח לך יצירת אמנות, כמו הפמוטים שלך, וזאת עשיתי.
יש להניח שכל זה די ברור פרט לעובדה שאינך מבין למה כוונתי כשאני מתייחס ל"מושגיך השגויים" בנוגע למציאות. ובכן, כוונתי לא בדיוק שגויים, אלא מוגבלים. מתברר שהעיניים שלנו, כמו האוזניים, חוש הטעם או הערכים שלנו, הם קרבנות ההרגל. ודאי זכורים לך מאכלים ומשקאות החביבים עליך כיום שכשטעמת אותם לראשונה התחלחלת. זיתים למשל או שום, אולי אפילו בירה. הגבת כך כי טעמך היה קשת טעמים מוגבלת כמו הרגלי אכילה. ייתכן שיש לך בעיה עם חלזונות.
באופן דומה אתה עשוי לחשוב שאתה רואה את כל מושאי התבוננותך, אך לא כן הדבר כשמדובר בך או בכל אדם אחר. רוב הזמן אתה רואה דברים באופן קונוונציונלי, במסגרת הרגלי הצפייה הקודמים שלך.
אמרתי שכושר ההתבוננות שלנו משועבד להרגל, בדיוק כמו הערכים שלנו: ערכינו לעתים מקשים עלינו לנהוג בצורה מסוימת (כמו לחבוש תרבוש או להשתמש במקל הליכה), לא רק כי איננו רגילים, אלא גם משום שיש לנו דעה קדומה הגורמת לנו לראות את הדברים באור שלילי או להתייחס אליהם כאל עברה (ליהודי קשה להתחיל לאכול סרטנים, לא רק משום שאינו רגיל לטעם, אלא בגלל תחושת החטא). כך לעתים קשה לנו גם לראות דברים באור מסוים, לא רק משום שמעולם לא ניסינו לראות אותם באור הזה, אלא משום שנדמה לנו שלראות אותם כך זה מגוחך.
התבונן בקיר הניצב מולך. נדמה לך שאתה יודע מה צבעו או מהם צבעיו. האומנם? הבט שוב. כמה צבעים יש בו, כמה גוונים, כמה עוצמות ואיכויות של צבע יש בו (תלוי בחומרים, כי נייר כחול נראה שונה מאותו גוון כחול על עץ, על סיד, על אבן, על פח, על בוץ, על שמן או על דיו). יתר על כן, נניח שהאמן בחר להניח על הקיר כל גוון אפשרי. אני מסופק אם עבודתו תזכה להערכתך.
אגב, הרשה לי להמליץ לך על שיטה טובה לשיפור כושר ההתבוננות שלך. קנה קופסה של צבעי מים או גירי פסטל ונצל את אחד מימי החופשה שלך בניסיונות לצייר על הקיר בעצמך. לא יהיה גבול להנאתך, ותופתע לגלות כמה שונה העולם ממה שאתה חושב. אני יודע, כי אני מעז להתמכר לבילוי הזה. אני מתנסה בכול, מציור עירום ועד רישום חוף הים וככל שאני מועד, כך אני נהנה, ותאמין לי שיש לי נפילות קשות. העולם לא ייאבד אמן דגול […]
ודאי ביקש ממך מישהו לא אחת לצלם איזו כנסייה רחוקה או הר או משהו אחר שריתק את עינו שאינה מורגלת במצלמות. אתה אומר "אידיוט, אילו צילמתי את ההר ההוא כולל כיפת השלג שבפסגתו, הוא היה מתקבל בתצלום כמו בוטן מומלח". מדוע? המצלמה בדרכה מצלמת דברים "כפי שהם". העין לעומת זאת בוררת דברים על פי העניין שהיא מוצאת בהם. העין יכולה להתמקד במשהו ולגרום לכך שהוא יתפוס את כל תשומת הלב. אתה יכול לאתר אישה בתוך המון רב ולראות רק אותה ולא את ההמון. המצלמה אינה מסוגלת לכך.
גם כאן יהיה העניין ברור ואפילו משעשע אם תיקח עיפרון, תיגש לחלון ותנסה לצייר את הרחוב שמול ביתך עם האנשים והמכוניות החולפות. אם תוסיף לצייר את הכול בדיוק מכני, בקנה מידה שאתה חושב אותו "הולם", כלומר באותן פרופורציות: אנשים ביחס למכוניות, מכוניות ביחס לבניינים, מדרכות ביחס למדשאות, פרופורציות "מציאותיות" כפי שנקבעו על ידי חוקי הפרספקטיבה, תגלה שהאנשים נראים קטנים עד כדי גיחוך, וזאת בשעה שכשאתה מתבונן מהחלון אתה רואה בבירור אנשים ב"גודלם הטבעי", והבתים אינם ממזערים אותם. הסיבה נעוצה בכך שעיניך שינו את המיקוד שלהן תריסר פעמים בתנועתן מהמדרכה למדשאה, לאנשים, לבתים, לשמים, ובכל פעם שהתמקדת בעצם מסוים — חתול או גורד שחקים — הגדלת אותו באופן יחסי כך שתפס חלק ניכר או אפילו את חלק הארי של שדה הראייה שלך.
אז קח שוב עיפרון לידיים, והפעם רשום כל אובייקט — חתול, אדם או בית — לא בגודלו על פי דירוג מכני, אלא בגודל שהוא נראה כשאתה מתבונן בו בהשוואה לשאר הדברים שאתה מבחין בהם באותו רגע, אם כי אלה, האחרונים, ייראו לך בוודאי מטושטשים למדי. התמונה שתראה תפתיע אותך. ייתכן שהחתול יהיה בגודל אדם, האדם ייראה גדול מהבית, והמכונית גדולה מכל השאר — הכול לפי מה שעניין אותך ומה שתפס את תשומת לבך. אם ידידיך יתבוננו בציור, הם יאמרו לך שחוש הראייה שלך לקוי, שאינך יודע לצייר ולכן אתה מנסה להשתגע כמו אמן מודרני, המצייר — כמו שכולם יודעים — באופן שגוי ומנסה להוליך שולל את הקהל ולשכנע אותו שמה שעשה הוא מעשה אמנות. אבל אתה תדע מעתה שאלה הם דווקא ידידיך שאין להם חוש ראייה, או ליתר דיוק, שמכוח ההרגל הם מסרבים להאמין למראה עיניהם.
עדיין יש עוד משהו ב"מציאות" כפי שאנו רואים אותה נוסף לצבע, לגודל, לצורה ולמרקם. המשהו הזה הוא הקשה מכול לרישום או לציור. זהו המשהו המוסר את רוח האובייקט, את הייחוד שלו, את דרכו להיות מה שהוא (יכולתי להשתמש בשפה גבוהה כדי להגיד את המובן מאליו, אך הדבר עלול לבלבל אותך וגם אותי, בעוד שאם אדבק במילים פשוטות, אולי אצליח ליצור רושם שהדבר מובן, ורק אני לבדי אשאר תוהה).
ככל שיהיו דומים אין שני דברים, שני אפים למשל, זהים זה לזה. ההבדל אינו רק בצורה, בגודל, בגוונים וכיוצא בזה. כאן אני יכול שוב לתת לך דוגמה מצילום. חשוב על שני תצלומי דיוקן של חבר. אתה אומר שאחד התצלומים דומה לחבר יותר מהתצלום השני. אבל אם תחליט לטרוח ותמדוד את הפרופורציות של המאפיינים בשני התצלומים ובאובייקט המצולם עצמו, תגלה שיש התאמה. אם כך, ממה נובע ההבדל? מתבונתו של הצלם כפי שהיא באה לידי ביטוי באופן שבו העמיד את המצולם ופיתח את התצלום. מהי החכמה כאן? יכולתו של הצלם לגלות את ייחודו של הנושא ולתת לו ביטוי בהעמדה, באור, בצללים ובנייר. קריקטורה היא דוגמה נוספת. היא עדיפה לעתים על ציור "צילום" בחשפה את ייחודו של הנושא על אף עיוותי הפרופורציות המוגזמים שיש בה.
מיותר לציין שלכל דומם יש ייחוד משלו כמו לכלבים ולבני אדם.
אמן, אם כן, נוסף להתמקדותו במה שמעניין אותו, בצורות, בגדלים ובצבעים, מנסה לעתים קרובות (לא תמיד) לסדר מחדש את הצורות, הגדלים והצבעים כדי לבטא את רוח הדברים, את פנימיותם, את קרביו ואת אישיותו של הנושא. התוצאה אולי לא ממש תואמת לנושא הציור ואפילו לא דומה לו באופן שטחי, אבל היא תעביר את מה שלהרגשתו מאפיין אותה יותר מכול: תחכום מסוים, עומק, איכות ייחודית — ולעתים תבטא גם משהו שמעולם לא שמת לב אליו, משהו שגורם לך לשנות את תפיסתך.
מה שהצטייר בעיניך כגבר נאה למראה הופך לאיש אכזר, או משהו שחשבת במבט ראשון שהוא קערת סלט בנלית הופך לאגד מעניין ויפהפה של צבעים וצורות. אם תחליט ללכת בעקבותיי עם מכחול, גירי פסטל או עיפרון, תמצא בַמאמץ ללכוד את מהות הדברים את התרגיל המלהיב מכול. נראה שלא תצליח יותר משאני הצלחתי, שכן איננו אמנים. אבל גם בכישלונך פתחת פתח לרכישת הרגלים חדשים ותלמד לחפש ולהעריך את הצלחתו של אמן אמתי.
במאמציך ללכוד את ייחודם החמקמק של הדברים תגלה להפתעתך שלצייר אובייקט הדומה לעצמו במציאות מצריך רק מעט אינטליגנציה והרבה סבלנות, אך כדי להגיע לרישום או לציור המבטא את הייחוד החמקמק של דברים, את נשמתם, דרוש כישרון. אבל אפילו הצלחת להגיע כל כך רחוק, עדיין אין זו אמנות. אם הצלחת לבטא ברישום או בציור את נשמת האובייקט ואף לתת ביטוי לחוויה שלך מולו ולבסוף אף השגת את החשוב ביותר: הצלחת לבטא זאת בקומפוזיציה מרתקת של קווים וצורות, כי אז אתה אמן. ליהנות מכך זה להעריך אמנות.
לעתים יהפוך האמן את התהליך וינסה לבטא את המשותף ולא את הייחודי. הוא ינסה לגרום לכך שתמונת דיוקן של עורך דין פלוני תניב תחושה של עורכי הדין כולם או שעציץ אחד יקרב אותך להבנת "המהות העציצית".
בסופו של דבר הוא עשוי לעתים לנסות לבטא בתמונתו לא את הנושא כי אם את תחושותיו שלו ביחס לנושא. אם תחושותיו ביחס לצעיף שונות מאוד מאלו שלך, ייתכן שלעולם לא תחווה את החוויה שאותה הוא שואף לבטא. אין זה אומר שהוא אמן גרוע או שאתה צופה טיפש, זה פשוט אומר שאתם שונים. אם תתבונן בתמונה די הצורך, אולי השוני יתפוגג.
כפי שרמזתי, לא כל תמונה מנסה להשיג את כל המטרות הללו. אמנים רבים וטובים אינם מעוניינים בכלל או מעוניינים רק במידה
מוגבלת לבטא את הייחוד או את האחידות של נושא מסוים. הניסיון לעסוק בכך מעלה באפם ריח של ספרות, רגשנות או סיפור עלילה.
לפני שאנסה להסביר מה הדברים הבסיסיים שכן מעסיקים כל אמן (כאמור, רבים הציירים שאינם אמנים), הרשה לי לחזור על הרעיון בראשי פרקים. אמן, כפי שציינתי, אינו מצלמה. הוא בוחר, מגדיל או מבליט את המעניין אותו, הוא מקטין, מערפל או משמיט את מה שלא. האם בשל כך הוא אינו מצייר את המציאות? מובן שכן. הוא מצייר את המציאות שלו. לא נראה לך — השלך לסל וחסל, אם כי אתה יכול להתבונן ביצירה עד שתראה אותה כפי שהוא ראה אותה, ואז אם יש משהו מלהיב בדרך ראייתו של האמן, גם אתה תחווה אותו. בדיוק כמו לאכול זיתים עד שהם ערבים לחך או כמו לחטוא עד שהעניין הופך מתוק. אדם מתבונן בציפור שעפה מעל אסם, והיא מושכת את תשומת לבו יותר מהאסם עצמו. אם יצייר ציפור הגדולה מהאסם, הוא מצייר את החוויה כפי שהוא, לא מצלמה, חווה אותה.
השאלה בעינה עומדת: מה מעניין את "האמנים האמתיים"? כבר רמזתי — לא האובייקטים ולא מידת הידמותם למציאות הם הנושאים המעסיקים אותם. לא הציפורים הגדולות מאסמים, לא שלל הצבעים היוצרים קיר ולא מעט הצבעים המרמזים על קיר. לא, אפילו לא נשמת הדברים. אמן מתעניין בעיקר בצבעים כצבעים, בצורות כצורות ובדרך שילובם והבעתם. הוא מתעניין, אם בכלל, בנשמת הדברים ובמהותם אם אלו ניתנים לביטוי באמצעות קווים, צורות וצבעים המעוררים ריגוש (במעורר ריגוש אני מתכוון לכל אתגר רגשי: מהנה, מאיים, דוחה, משעשע, מעציב, מרומם או מדכא).
הדבר דומה למלחין ולמוזיקה שלו. המלחין אינו מעוניין, אולי רק לעתים נדירות וגם אז לא ברצינות רבה, בחיבור מוזיקה המחקה משהו או המספרת סיפור. הוא רוצה להפיק צלילים או צירופי צלילים שירגשו. כך גם האמן. האם הירוק הזה כאן, ליד הוורוד ההוא שם ירגשו? אם כן, הוא מצייר אותם. ומה שנכון לאמן צריך להיות נכון גם למי שמבקש ליהנות מאמנות. מי שאינו מחפש צורות וצבעים לעולם לא יגלה את האמנות בתמונה שלנגד עיניו.
עכשיו התבונן בתמונה שלך מבלי להתייחס למה שאמור להיות הנושא שלה. התבונן בה כצירוף של קווים, צורות וצבעים, בדיוק כפי שאתה מתבונן בשקיעה. אינך עומד על כך שכדי שהשקיעה תהיה מרשימה עליה להיראות כמו חביתה או כמו כל שקיעה אחרת שראית בעבר או שענן בתוכה ייראה כמו צב או כמו כל ענן אחר. ואם תמצא דמיון בין התמונה ובין משהו בעולם המציאות, נסה לראות את האובייקטים האלה לא דרך עדשת המצלמה, אלא כמי שבוחר, מגזים או משמיט, כפי שהאמן עושה.
אם נרגש היה — גם אתה תרגיש בכך. אולי לא בחמש הדקות הראשונות, אולי לא בחמשת החודשים הראשונים. אבל אם תהיה נינוח, תנסה בעיניים פקוחות לקבל דברים שאינך מורגל בהם לא רק בתמונה, אלא בכל הקשור לעצמך (כן, התבונן בדברים במצבים לא שגרתיים, כשאתה במיטה רדום למחצה, שתוי, עומד על הראש, ויותר מכול כשעינייך פקוחות ומשוחררות מדעות קדומות), נגזר עליך שבסופו של דבר תראה אמנות — לא רק צילומים וסיפורים — ביצירתו של אמן אמתי. עיניך כנראה אינן שונות משלו, רק הרגליך שונים.
אני משוכנע שציורו של רובין יפה באמת. כך סבורים גם רבים אחרים. אל תאמר לי עכשיו שאולי אני יודע משהו על אמנות, אבל אתה לעומת זאת יודע מה אתה אוהב. ראשית, יכול להיות שאתה לא יודע. שנית, עדיין אינך יודע (וגם אני לא) מה תאהב בעתיד. אם תפתח נכונות להיחשף לאמנות (לעתים תכופות ובפתיחות רגשית) ויש ביכולתך לשנות הרגלים, תגיע לנקודה שתתחיל לאהוב אמנות, כלומר לאהוב את רובין. כשתגיע לזמן הזה, על כל ההנאות הכרוכות בכך, תודה לרובין שאפשר לך לגלות בתוכך חוש חדש, חוש ההתבוננות.
אגב, כך חווה הצייר אישה בוכרית בירושלים. אולי אינו האמן הדגול ביותר בעולם (הציור עלה רק 79.20 דולר), אבל הוא אמן אמתי, דבר נדיר כשלעצמו, ולכן אתה יכול, אם תרצה, להפיק הנאה ממושכת מיצירתו. שתיים מתמונותיו תלויות אצלנו עכשיו.
שלח אם כן את הצ'ק, ואתה יכול להיות סמוך ובטוח שיבוא יום ותצטער שלא שילמת כפליים עבור התמונה ולא אפשרת לרובין לצייר עוד נשים בוכריות. אגב, אני מבין ששמת לב לכך שיש לה שדיים. גם רובין שם לב. די ברור שיש לה, ואנושי שרובין הבחין בכך. מן הראוי שתנוח דעתך בעניין זה של טבע ומציאות, לנשים בוכריות אכן יש שדיים.
כתוב במהרה, שלך לתמיד,
מרווין
את מרווין לוונטל פגשתי פעם אחת ויחידה — בחורף 1969. דוד ואני, סטודנטים שרק נישאו, ביקרנו אותו בדירתו בַאפּר וסט סייד בניו יורק. חולה ותשוש שכב במיטתו מוקף בספרים ובחפצי האמנות הקרובים ללבו ולא איבד מסקרנותו ומחריפותו. אפילו זיק השובבות שרד בעיניו, אף שהסבל ניכר בהן היטב. כעבור שבועות אחדים, באביב, נפטר.
לוונטל ציווה את הציור "משפחה צפתית" של ראובן, שהיה תלוי בביתו, לאסתר רובין, והיא בתורה העניקה אותו למוזאון תל אביב לאמנות. את מכתביה של אסתר משפחה צפתית, הוא שמר כל השנים, ולפני מותו ביקש להשיב לה אותם. הבאנו הביתה את הצרור עב הכרס מאוגד בחבל דק כפי שנשמר אצלו.
אד כהן טיפל בלוונטל במסירות בחודשי המחלה הארוכים, ואחרי מותו דאג להסדיר את עיזבונו.
הוא חזר והפציר בנו בכל פעם שהתראינו כי ראוי יהיה לפרסם ביום מן הימים את חליפת המכתבים ביניהם (הוא ידע כי גם אסתר שמרה את מכתביו של מרווין). הקריאה במכתבים אלה הייתה לי מפגש מאוחר עם איש אשכולות שנון, ואולי יגיע יומם של המכתבים לראות אור. ממרחק השנים יש בהם עדות נדירה לאותו זן של משכילים רחבי דעת ואניני טעם — זן שנדמה כי הולך ועובר מן העולם.
מרווין לוונטל הוריש את ספריית מונטיין שלו, גולת הכותרת של אוצרותיו, שהיו בה ספרים עתיקים ונדירים, לאוניברסיטת פיטסבורג־ברדפורד, שבעיר הולדתו בפנסילבניה. כעבור שנה, ביום חורף קפוא, נסענו מניו יורק לברדפורד לטקס חנוכת הספרייה הנושאת את שמו. בביתו של נשיא האוניברסיטה, בלב הקמפוס הירוק, התכנסו בני המחזור של אד כהן ושל מרווין לוונטל מכל רחבי היבשת — אנשים על סף שנת השמונים לחייהם. זאת הייתה עבורנו הצצה נדירה למגדל השן האקדמי — מגע מסקרן עם עולם מרוחק, נטול כל סממן יהודי, במחוזות הפלדה במזרחה של אמריקה.
על אחד ממדפי הספרייה הוצב דיוקנו של מרווין לוונטל, מעשה ידיה של חנה אורלוף. בקרביו של פסל הברונזה, שנוצק בשנות העשרים בפריז, הוטמנה שקית האפר שנותר מבעליו. באירוניה דקה מצא האיש דרך להמשיך לעמוד על משמר ספריו האהובים גם ממקום מנוחתו האחרונה
* מנחם שמי, "ההשפעה הצרפתית", סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, גבעתיים 1980 , עמ' 66.
