בני ברק היתה עדיין שקטה ב-7:30 בבוקר, למרות שצירי הגישה נחסמו כבר ב-6:00. המתאבלים על מות הרב קנייבסקי החלו להגיע בטפטוף איטי לרחובות בני ברק השקטים, שעה שבירושלים המונים כבר גדשו כל הסעה ואוטובוס שנסעו לאזור.
אברכים עם מזוודות עוד חיפשו מניין לשחרית בשעות הבוקר. פשקווילים חדשים שנתלו במהלך הלילה קיבלו את פניהם על לוחות המודעות והחנויות. מודעה של עיריית בני ברק זעקה: באותיות ענק ׳יתמות!׳. מתחתיהן נכתב: ״רוח אפינו קדוש ד׳ איננו. אויה מה היה לנו״. רבני העיר קראו ל׳ביטול המלאכה׳, והחנויות לאורך רחוב רבי עקיבא המרכזי נותרו סגורות. רק מספר מאפיות שהדיפו ריח חלות טריות נותרו פתוחות, וחנויות מכולת.
רשת מאפיות ׳הצבי׳, הגדולה ביותר בבני ברק, תלתה בכניסה לסניפיה מודעות אבל גדולות: ״שבורים ורצוצים אנו יחד עם כל בית ישראל, מבכים את השריפה בהעלות השמימה, רבן של כל בני ישראל מקצה לקצה, מרן רבינו שמריהו יוסף חיים קנייבסקי זללה"ה(זִכְרוֹ לִבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא)״.
מקום שהאור בו לעולם לא כבה
תלמידים רבים התכנסו במהלך הלילה לישיבת פוניבז׳, היהלום שבכתר הישיבות הליטאיות. על פוניבז׳ אומרים שזהו מקום שהאור בו לעולם אינו כבה, תמיד יימצאו בו תלמידים ששוקדים על תלמודיהם.
מדרגות הישיבה נשחקו לאורך שנים על ידי מאות אלפי סוליות של לומדי תורה. ספרי הקודש של הישיבה בלויים מרוב שימוש, מונחים על יד ספסלי העץ הנוקשים. אחרי תפילת הבוקר האברכים יושבים ללמוד דף גמרא, סוגיה אחת אחרונה לפני הלוויה. זוהי מורשתו של הרב קנייבסקי, מנהיג הציבור הליטאי המייחס חשיבות יתירה להתמדה בלימוד.
לאורך רחוב ׳החזון איש׳ פרושים כבר כוחות שיטור ורפואה. עיריית בני ברק הקימה לאורך המסלול מסכי לד גדולים במטרה לאפשר לציבור הרחב לקחת חלק בהלוויה, ולמנוע צפיפות, דחיפות וסכנת חיים.
קציני המשטרה עוברים ומוודאים שהמסכים ממוקמים באופן בטוח, מוגנים בגידור, מאובטחים ומאפשרים את זרימת התנועה. רחוב ׳רשב״ם׳, בו התגורר הרב קנייבסקי נחסם למעבר. 2 שוטרים הוצבו לפני כל בניין ברחוב. מול הבית ניצבו כמה מאות בני אדם שהגיעו עוד בשעות הלילה. הם המתינו שם שעות בקור של כמה מעלות בודדות.
על הגדר ישבו שלושה: חסיד, ליטאי וספרדי
בשעה 10:00 כבר התמלאו הרחובות סביב ביתו של הרב קנייבסקי. רוב המתאבלים שהגיעו למקום חרדים. הציבור המסורתי שהגיע להלווייתו של הרב עובדיה יוסף, לא נוכח במספרים כאלו בהלווית של הרב קנייבסקי, ולמרות זאת, על פי ההערכות המשטרה הגיעו להלוויה כחצי מיליון איש. מהכינוסים הגדולים שהיו בישראל אי פעם.
אבל גם הציבור החרדי איננו הומוגני. על גדר, בדרך להלוויה, ישבו שלושה חברים: חסיד, ליטאי וספרדי. שלושתם ירושלמים. לשאלה מאיפה הם מכירים, הם ענו: ׳הכרנו בחצר הרב. שלושתנו הגענו אליו הרבה פעמים׳. החסיד מספר שבערב פורים האחרון, במקום להיות בטיש של החצר הירושלמית הקטנה ממנה הוא מגיע, המתין למעלה מארבע שעות בבית קנייבסקי בתקווה להתקבל ולראות את פניו, אבל הרב היה כבר חלש, ולא היה בידו לפגוש אותו.
מה הופך רב לכל כך גדול עד שהוא מחבר אנשים כל כך שונים?
הליטאי: ״זה אדם שהיה כל כך משוקע בתורה, ממש חי רק אותה, בפרישות. לא ידע מה זה פלאפון ולא ידע אפילו מה הוא אוכל. היתה לו רוח הקודש כזו שמה שהוא היה אומר, היה מתקיים. וגם אם היית שואל אותו לביאור, למה כך ולא אחרת, לא היתה לו תשובה. הוא היה אומר שהוא רק צינור, שהדברים הושמו בפיו״.
אלו דיבורים לא אופייניים לליטאי. הליטאים ידועים כזרם הלמדן וה׳רציני׳ יותר בחברה החרדית, ודבריו של התלמיד הליטאי נשמעים כמו אגדות הצדיקים שמאפיינות את החסידים. ״אין ספק״, הוא אומר לנוכח ה׳האשמה׳, ״מר״ן לא היה רב ליטאי רגיל. הוא היה קצת אדמו״ר ליטאי. הוא הפך גם את הציבור הליטאי לקצת חסידי״.
״מי שדוחף מבזה את כבוד הרב״
הרחוב הראשי מלא בגברים, מהחלונות והחצרות מציצות נשים, רבות מהן משננות תהילים. צעירים וילדים מטפסים על כל דבר שעולה בדרכם, גדר, תחנת אוטובוס, דוכן פיס. הם מחפשים זווית טובה לתצפת על המתרחש.
כרוז ברחוב מתחנן מהציבור לא לטפס על גגות מסוכנים. עם יציאת הלוויה לדרכה, מבקש הכרוז פעם אחר פעם לא להידחף לכיוון הארון. זיכרון האסון במירון עדיין טרי. עוד לא עברה אפילו שנת אבל אחת. ״אין טעם בדחיפות״, זועק הכרוז, ״זו סכנת נפשות. פיקוח נפש. אנחנו זוכרים את אסון מירון. כבוד התורה דורש להתרחק מהארון. מי שדוחף מבזה את כבוד הרב״.
במעלה רחוב ׳החזון איש׳, נראה שרבים מבינים שהצפיפות יכולה לגרום לאסון, ומתחילה תנועה אל מחוץ לאירוע. ״אי אפשר להתקדם״, מסביר אחד הצועדים, ״אסור לדחוף, התחלנו ללכת לאחור״.
בקשתו האחרונה של מר״ן
לאורך המסלול, נפרשים מתרימים, ובידיהם דליים. חלקם מתרימים להצלת קהילות יהודי אוקראינה. ״בקשתו האחרונה של מר״ן״, נכתב על הדלי שבידם, המצטט גילוי דעת שפרסם הרב קנייבסקי רק לאחרונה. ״כל המסייעים סיוע שיש בו ממש״, כתב הרב, ״יזכו להינצל מחבלי משיח״.
אחרים מתרימים לקופת הצדקה מייסודו של הרב, קופת העיר. ויש גם מתרימים פחות מוסדיים: קבוצת חסידים שמתרימה לטובת תשעה יתומים בלי אמא; אברך שקורא לתרום לטובת חתונתו של יתום; אדם שנקלע לחובות כבדים ומבקש את עזרת הציבור. ״צדקה תציל ממוות״, נכתב על חלק מקופות הפח, והציבור תורם ביד רחבה. החל משקלים בודדים, דולרים ועד שטרות של 200 שקלים.
ויש גם גמ״חים (גמילות חסדים). עגלות מים צצו להן ברחבי העיר, וצעירים הסתובבו והציעו בקבוקי מים וכוסות מים לרוויה. על מכסה מנוע של מכונית, נפתח גמ״ח לברכת מזונות עם עוגיות ומאפים. אוזני המן שנשארו מהחג. ״הכיבוד מיועד למברכים ברכה ראשונה בקול ובנחת״, נכתב בפתק המוצמד לשמשה.
בדרך חזרה מהלוויה, פתחו נערים גמ״חים של נטילת ידיים לאורך רחוב ׳החזון איש׳. היוצאים מהלוויה נוטלים ידיים 6 פעמים לסילוק רוח טומאת המת. בהמשך מוקמים גם גמ״ח שמציע אורז וקצת מרק לאנשים שצפויה להם נסיעה ארוכה הביתה. ויש גם גמ״ח לכוס קפה או שתייה קרה. ״ברכו שהכול נהיה בדברו, לעילוי נשמת הרב״, אומרים המארגנים. הכבישים חזרה מבני ברק נפתחו רק 13 שעות לאחר תחילת האירוע, סביב 19:00. כל אדם שנכח באירוע לקח איתו איזה זיכרון להמשך.
