תחושה מיוחדת עולה כאשר מתיישבים בין לוחמי ולוחמות הפלמ"ח שהתכנסו בסוכת המחאה בפארק יצחק רבין שבחאן שער הגיא. "אני זוכרת מה פרס היה עושה מחוץ לבסיס.. לפני הכל מדליק סיגריה…" מספרת אחת הלוחמות לחברתה. "בסדר גמור, אז רבין אמר את זה ליגאל אלון.. אז זה לא אומר שהוא לא צדק. פשוט צריך לזכור שיגאל אלון היה מדבר הרבה…", עונה לה חברה בנושא אחר ושתיהן צוחקות.

אין זו עוד פגישת מחזור רגילה של לוחמים ותיקים אלו. השבוע הם התכנסו כאן להלחם, נגד החלטת הממשלה הקוראת להנציח את שמו של השר לשעבר רחבעם זאבי, הידוע בכינויו 'גנדי', באתר ההנצחה ללחימה על ירושלים במלחמת העצמאות.

המשורר חיים גורי, אשר לחם במסגרת הפלמ"ח בקרבות מלחמת העצמאות בחטיבת הנגב, היה נסער בשיחה עם המבקרים. ביחד עם חבריו, הצהיר שישכב על הכביש ולא ייתן להחלטה להתבצע, "הסיפור האמיתי חייב להיות מסופר כאן, אין אדם אחד שהקרב הזה הוא לזכותו, הוא שייך לכל הלוחמים שלחמו כאן והשם של גנדי לא יהיה פה. לא ניתן לגורמים פוליטיים להכתיב מחדש את ההיסטוריה. הקרבות והדם – לנצח יזכרו את שמותיהם של הנופלים, ומורשת שער הגיא תשמר, גם אם נצטרך להגיע לשביתת רעב".

דגלי הפלמ"ח בחאן שער הגיא (צילום: דבר ראשון).

דגלי הפלמ"ח בחאן שער הגיא (צילום: דבר ראשון).

במהלך החג, אלפי מבקרים הגיעו אל סוכת המחאה של אנשי הפלמ"ח בחאן שער הגיא. לוחמי הפלמ"ח, בנים ובנות לדור השני והשלישי, התכנסו במקום בשבוע האחרון והחתימו על עצומה הקוראת לממשלה לחזור בה מהחלטתה לקרוא לאזור על שמו של גנדי. עד היום השיגו הפלמ"חניקים כ-16 אלף חתימות. אתמול בערב פורסם כי נשיא המדינה ריבלין ייפגש בקרוב עם וותיקי הפלמ"ח, וכי רה"מ טרם הגיב על הפנייה אליו.

עבור הלוחמים והלוחמות, רובם עברו את גיל ה-90, אבות ואמהות האומה היו קודם כל חברים לכיתה בבית הספר לילדי עובדים, שותפים לעבודה בפלחה בקיבוץ, מפקדים ואחים לנשק בשדה הקרב. הם נזכרים בשמחה ברגעי האושר והגבורה ומזילים דמעה בזוכרם את חבריהם שנפלו.

אומתם לא היתה להם אם

טובה עופר, אז הייתה שכטר, הייתה חובשת קרבית בגדוד החמישי. טובה סיפרה למבקרים את סיפורה המרתק מאותם ימים, "אמרו לנו להשאיר את חפצינו בראשון לציון ולקחת ציוד מינימאלי, כי עולים לירושלים לעזור לתושבים להביא להם ציוד ולהעלות להם את המורל. אני ושתי חברות שלי החלטנו לעלות לירושלים בלי לספר להורים. מהבסיס בראשון הגענו לחולדה, ומשם יצאנו בשיירה גדולה לירושלים. לפני שיצאנו לדרך, יצחק שדה מפקד הפלמ"ח, נתן לנו נאום שיחדיר בנו מורל. עשינו מטווח קצר עם רובים צ'כים ויצאנו לדרך."

"בדרך התקיפו אותנו ערבים, ירו צרורות, זרקו רימונים ואבנים, המ"פ שלנו, יענקל'ה סטוצקי ירד מהמשאית וניסה להדוף אותם, אך נהרג. אם לקרוא את המקום הזה על שם אחד, זה ראוי שיהיה על שמו. הוא היה בן יחיד, מקריית חיים, בחור יוצא מן הכלל. והוא לא היה היחיד, 49 חבר'ה נהרגו אז. למזלנו הגענו בסופו של דבר בשלום. התושבים קיבלו אותנו בשמחה וצהלה כאילו אלוהים." מספרת טובה "את סטוצקי החליף עמוס בן אריה, שבקרב בלטרון פוצץ את עצמו כדי לא ליפול בשבי או להכביד על חבריו. החבר'ה שלנו נסוגו ואני זוכרת עוד את הפיצוץ. היו הרבה מאוד פצועים שמה." טובה המשיכה להיות חובשת בעוד עשרות קרבות סביב ירושלים ואיבדה חברים רבים עד סוף המלחמה.

"זו הייתה תקופה בה אמא הייתה מעירה את בתה בבוקר, הכוונה לנעמי עורב, אשר התנדבה ללוות את השיירות, כאשר זאת רצתה להמשיך לישון כמו כל נערה בגילה. במקום לגעור בה על כך שהיא מאחרת לבית ספר, הייתה אמה מפצירה בה שתלך מהר לרחוץ פניה ותצא בזריזות לכיוון שטח הכינוס, בו מרכזים את המשאיות שבהמשך היום, ביחד עם לוחמים ומלווים, ינסו לחדור מבעד למצור על ירושלים, כדי לספק ל 100 אלף יהודי העיר מזון וציוד". כך מספר יוני אמיר, בנם של  דני כץ ז"ל ומיכל ריזקינד ז"ל. אביו היה לוחם ומ"מ מרגמות בגדוד הרביעי "הפורצים", ואמו הייתה אחות בבית החולים החטיבתי של חטיבת הראל.

יוני חבר בקבוצת דור ההמשך בעמותת דור הפלמ"ח הפועלת להנצחת זיכרון חברי ופעולותיו של הארגון, "בניגוד לכל הגיון של הורים איך שאנחנו מבינים אותו היום, ההורים האלו שלחו את ילדיהם למשימות שידעו בוודאות שיכלו לקחת את חיי בניהם ובנותיהם. היה ברור להם אז שהאומה עומדת בפני רגעיה ההיסטוריים הגדולים, ואולי הגדול מכולם."

חאן שער הגיא, מעבר לכביש גבעה מעליה צלפו על לוחמי ומלווי השיירה, פעם לא היו עליה עצים (צילום: דבר ראשון).

חאן שער הגיא, מעבר לכביש גבעה מעליה צלפו על לוחמי ומלווי השיירה, פעם לא היו עליה עצים (צילום: דבר ראשון).

הקרב האחרון

בקהל הנוכחים, זעמו על כך שאף חבר בממשלה לא הגיע לבקר את הלוחמים והפעילים "הייתי בטוח שלמחרת ההחלטה יבואו 100 אלף למחות נגד זה. אין שום בעיה לשכתב את ההסטוריה!" זעם אחד המשתתפים. אחרים בקהל אמרו שלדעתם זה לא מעשה תמים, והוא חלק ממהלך מכוון של ההנהגה לעצב את זיכרון ההיסטוריה מחדש.

"שיהיה ברור לכולם, שאנחנו לא גמרנו את זה", אומר נחרצות פסח עזריהו, סייר בגדוד השישי של החטיבה "אם נצטרך לשכב על הכביש, אם נצטרך לעשות הפגנות – אנחנו לא נוותר, הם לא יגיעו לכאן. 49 חבר'ה שנפלו בשיירות והדם שלהם שוכב באדמה הזו עד היום, לא יכולים להישכח, מי שראה את זה ואנשים כמוני ועשרות ומאות כמוני ראו את חבריהם שוכבים באדמה והם לא ישכחו את זה לעולם, אנחנו לא נוותר ושזה יהיה ברור."

הנצחה וזיכרון

בעקבות רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, החליטה ממשלת ישראל להנציח את שמו ומורשתו ע"י קריאה לכל אזור פיתחת שער הגיא, הרכסים סביבו, מרחב דרך בורמה והאזור עד לקסטל בשם 'פארק יצחק רבין'. במסגרת זו הוחלט על שיקום ושימור חאן שער הגיא והכשרת מרכז מבקרים אשר יעלה על נס את מורשת הלחימה של פורצי הדרך ומלווי השיירות, מהשפלה אל היישוב היהודי בירושלים הנצורה בזמן מלחמת העצמאות. צוין כי ההחלטה לציין מורשת זו בחאן שער הגיא התקבלה עוד בשנת 1986, בהקשר לתוכנית לשיקום ושימור החאן.

משימת הפריצה הוטלה על חטיבת הראל-פלמ"ח בפיקודו של יצחק רבין (שבנו יובל ביקר בסוכת המחאה וחתם על העצומה). בהמשך הקרבות פיקד גם יוסף טבנקין (שגם משפחתו ביקרה בסוכה) על החטיבה. חטיבת הראל פעלה לאורך כל גזרת פרוזדור ירושלים מאזור שער הגיא ועד ירושלים עצמה. בהתחלה התרכז רוב המאמץ בפריצת חסימות הציר עצמו, ולאחר כשלונות מרובים ואבידות רבות של לוחמים בעקבות נסיונות אלו, הוחלט על תפיסת כל השטחים השולטים על הציר. בקרבות אלו איבדה החטיבה 431 לוחמים. רוב הנופלים קבורים בבית הקברות בקיבוץ קריית ענבים, שם נקברו על-ידי הלוחמים עצמם, והשאר קבורים בהר הרצל.

ביצוע פרויקט פארק יצחק רבין והפיכת החאן למרכז מבקרים הוטל על רפאל איתן (רפול) ז"ל, שר החקלאות ב-1995, אשר בעצמו לחם ופיקד בשורות חטיבת הראל. קק"ל החלה לשקם את האזור בהשקעה כספית של 18 מיליון שקלים. בעקבות בעיות גישה תחבורתיות הפרוייקט הוקפא בהוראת משטרת ישראל ב-2008. האתר ומרכז המבקרים נסגרו עד שיוסדרו דרכי הגישה, "קק"ל הפשירה את מגרש החנייה ובנתה מתחם מיוחד, כל הסרטונים והתוכניות והפירוטכניקה נבנו ומוכנים, אך עלה עליהם אבק", מספר אמיר.

טובה עופר ופסח עזריהו בחאן שער הגיא (צילום: דבר ראשון).

טובה עופר ופסח עזריהו בחאן שער הגיא (צילום: דבר ראשון).

באוקטובר 2011, במלאות עשור לרציחתו של השר רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, החליטה ממשלת ישראל לבטל את החלטתה משנת 2008 להקדיש את אתר נווה אילן הישנה להנצחת גנדי, והעבירה אותו לחאן שער הגיא. אמיר מספר על כך שיש פער בין הכתוב בהחלטה ובין המבוצע בפועל, "בהחלטה משנת 2011 יש התייחסות לכך שיוקם במקום אתר לזכרון מורשת לוחמי פורצי הדרך והשיירות וגם אתר למורשת גנדי. יש לשים את הדברים באופן המדויק והדבר נבדק, יש את פרוייקטור של רשות הטבע והגנים (אליה הועברה האחריות על החאן ד.ט) שמכין את המרכז, והחומרים שהוא מכין הם רק על גנדי, אין לי אף מילה להעיר על הכוונה להנציח את גנדי או מורשתו. הבעיה הינה במה שלא יסופר במקום החשוב הזה."

נוכח ההחלטה הזו, פנו מפקדי הפלמ"ח במכתב לראש הממשלה בדרישה מהממשלה לחזור בה מהחלטתה, "לכבודם של כל אלה, לכבוד המשפחות השכולות, למען קרוביהם, חבריהם ומוקירהם, ולמען כלל אזרחי ישראל, על חאן שער הגיא להנציח רק אותם ולשמש גלעד וסמל לדורות הבאים, הנצחת רחבעם (גנדי) זאבי באתר זה, באזור שמעולם לא לחם בו ושאינו רלבנטי בשום צורה לפועלו הצבאי והאזרחי, יש בה משום עוול כלפי הנופלים במערכה על הדרך אל העיר, כלפי בני משפחותיהם וחבריהם, ומשום הטעייה וסילוף המורשת, לנו ולדורות הבאים."

לדברי לוחמי הפלמ"ח, כתשובה למכתבם הם קיבלו תשובה לאקונית מהממשלה, אותה הם פרשו כדחיית בקשתם.

לא מתעסקים באישיותו של גנדי

לאמיר ושאר מנהיגי המחאה חשוב להדגיש שהמאבק שלהם לא עוסק ולא יעסוק באישיות והביוגרפיה של גנדי או החוק להנצחתו. לאחרונה תחקיר של התוכנית 'עובדה' הציף מחדש טענות בדבר פגיעה מינית שביצע זאבי ואף השתייכותו לארגון פשע. "רחבעם זאבי גנדי ז"ל הוא בנאדם שיש לו זכויות במדינה הזו, אבל אנחנו לא מתעסקים באישיות של גנדי או האם כן או לא להנחיל את מורשתו. יש ארגונים וח"כים שעוסקים בזה. אנחנו מדברים על משהו אחר לחלוטין – לספר כאן את הסיפור של גנדי זה לא לספר את סיפור פורצי הדרך ומלווי השיירות, ועל זה אנחנו מדברים."

בימים האחרונים, כמה פעמים ביום, מספר אמיר את סיפור הגבורה המיוחד של הלחימה בפריצת הדרך לירושלים להמוני המבקרים באתר המחאה. המבקרים מתיישבים במעגל לצד הלוחמים והלוחמות, ומקלפים מנדרינות שאחד החברים הביא, "סיפור פורצי הדרך ומלווי השיירות הוא לא עוד מורשת קרב על גבעה כלשהי, זה אירוע לאומי ואולי המפעל המרכזי ביותר, אחרי הקמת המדינה, במהלך מלחמת העצמאות", מספר אמיר.

"בן גוריון הוביל את המשימה הזו עד הפרטים הכי קטנים. היישוב היהודי בישראל מנה 600 אלף יהודים, 100 אלף מתוכם ישבו בירושלים. מהרגע בו התקבלה ההחלטה באו"ם על החלוקה, כל המסחר של ירושלים עם הסביבה הערבית מסביב נפסק. היישוב היהודי נכנס למצוקה. הדרך היחידה שלו לקבל מזון וציוד היא מהשפלה, והדרך היחידה להוביל את הציוד – היא הדרך הזו", מצביע אמיר על כביש 1 הסואן, העובר מצפון לנקודת החאן.

'באב אל-וואד' בביצוע שלמה גרוניך:

"למשימה הזו התגייס כל היישוב, ולא רק הלוחמים ובראשם חטיבת הראל, שאיבדה כל חייל שלישי בחטיבה. מדובר פה במערך אזרחי שלם שמתחיל בתל אביב – ארגון המשאיות, הנהגים, המלווים – כולם מתנדבים." אמיר מספר את ההיסטוריה של המקום, הקשורה בטבורה לגאוגרפיה שלו, "כשמגיעים לשער הגיא, אז מגיעים לשער של הגיא, שהוא בן שני הרים והדרך הזו היא צרה ומפותלת, לא שישה נתיבים כמו היום. על הדרך יש סלעים ששמו הערבים מהאזור כדי לחסום את השיירות, במטרה לנתק את ירושלים ולהרעיב את העיר. השיירות מגיעות לסלעים, נעצרות, יוצאים הלוחמים והמלווים ואז הערבים יוצאים מהמארב, יורים וצולפים. בהמשך קיבלו הלוחמים פקודה לכבוש את כל האזור, כדי שיהיה ציר לוגיסטי מאובטח והשיירות יוכלו לעבור בבטחה."

ככה מוחקים מורשת

אמיר מזכיר גם את המערך שחיכה לשיירות בירושלים, אלפי מתנדבים שפרקו את השיירות. "מדובר על עשרות אלפיי טונות של אספקה שעלו לעיר, חלקן הושמדו, חלקן אבדו. תנסו לחשוב מה היה קורה אלמלא הקרב הזה לא היה מצליח?" מבקש אמיר מהמבקרים, "בוא נבין את המשמעויות – יכול מאוד היה להיות שבסוף המלחמה מדינת ישראל הייתה ללא ירושלים. החיבור של ירושלים זה החיבור של '48, החיבור שלה לשאר המדינה."

"תארו לעצמכם שוועדת השמות של ישראל, מחליטה לקרוא למחלף שער הגיא על שמו של משה זוכמין. מאותו רגע מי יגיד במדינה הזו את צמד המילים שער הגיא או באב אל וואד, חוץ מאשר כשישירו את השיר, אם ישירו, פעם בשנה ביום הזיכרון?" שואל אמיר בתוכחה, "ככה מוחקים מורשת, מורשת אי אפשר ללמוד רק בכיתה, אם רק מלמדים. גם אם זה במכוון או בחוסר תשומת לב או חוסר אחריות, עלינו כולנו לטפל בזה ולא לתת לזה לקרות, בשביל ללמד מורשת צריך לבוא לשטח. יש פה סיפור אדיר שכשמבינים את המשמעות שלו – אי אפשר להרשות מצב שלא יספרו אותו."

"אי אפשר לקחת ללוחמים את זה, את המורשת הזו. אבל בעיקר, אי אפשר לקחת את המורשת הזו מהם", אמיר מצביע על קבוצת ילדים שהגיעה עם הוריהם כדי לשמוע את סיפורי הלוחמים. "אנחנו מוחקים פה מורשת, יש כאלו שאומרים משכתבים מורשת, ואם דור העתיד לא ילמד אז הוא לא ידע, זה מהלך שהוא מרושע, מקומם ומזעזע, אין מילים אחרות לאמר על המאבק הזה."

השר לשעבר רפי איתן, הגיע אתמול לאתר – "ידוע שלאורך השנים כאשר קוראים למקום מסוים על שם כזה או אחר המורשת הופכת להיות השם של האיש. בתור איש פלמ"ח, חבר של גנדי, ומי שאף נתן לו את שמו, אין לי ספק שגם הוא עצמו היה מבין שאת המקום הזה לא צריך לקרוא על שמו." אמר איתן, "בכוונתי לפעול לכך שחברי הכנסת יגישו הצעת חוק פרטית לשינוי השם, אסור לנו לפעול לשנות או לפגוע בהיסטוריה ובמורשת".

האלוף במיל' עמוס חורב אמר, "נכון הייתה עושה משפחת גנדי אם לא הייתה נאבקת בנו, כבודו של גנדי במקומו מונח אבל קיום מורשתו של גנדי כאן – לא יקום. על משפחתו של גנדי לפעול למען כבודו, להכיר ברגשות חטיבת הראל ולוותר על הקמת מרכז מורשת גנדי במקום בו אין לו כל מורשת".

ח"כ קסניה סבטלובה, אשר הגיעה בכדי להביע תמיכה בלוחמים, "הפעילים צריכים לפנות לכל המפלגות הציוניות בכנסת,  זה עניין כלל ישראלי – אסור לשכתב את ההיסטוריה. אני באה ממדינה ששם היו אלופים בזה, אני יודעת איך לוקחים מקום מוחקים את שמו ולמחרת יש זכרון חדש. גם אם לא היה עומד על הפרק העניין עם חוק גנדי, היינו צריכים למחות נגד מה שמנסים לעשות פה." סבטלובה סיפרה שבכוונת חברי הכנסת התומכים במאבק לפנות ליו"ר ועדת החינוך, יעקב מרגי (ש"ס) שיערוך דיון מעמיק במורשת פורצי הדרך לירושלים ומלווי השיירות, "ועדה לא יכולה לבטל החלטה של ממשלה, רק ממשלה יכולה, צריך לפנות לכל חברי הכנסת ובמאמץ משותף נוכל לשנות את ההחלטה ההזויה הזו."

בסוף האירוע, התיישבו הלוחמים והמבקרים סביב רמקול שניגן את השיר "באב אל וואד" שכתב חיים גורי והלחין שמואל פשקו. כמו בשיר, הבטיחו הלוחמים לזכור לנצח את שמותיי חבריהם ולהלחם על זכרונם לדורות הבאים.