במשרד הבריאות מוטרדים מירידת ערכו של הבישול הביתי הפשוט והבריא. "תכניות הבישול בטלוויזיה מעודדות צריכת מזון גורמה, לא כזה שאפשר להכין בבית". כך אמרה פרופסור רונית אנדרוולט, האחראית על תזונה במשרד הבריאות. "כיום יותר נוח וזול לאכול לא בריא", לדבריה, נכון ש"תעשיית המזון משתפת פעולה עם המאמץ להפחית את כמויות הסוכר והמלח", אך היא ממליצה להקפיד על אכילת מזון טרי, המבושל בבית ולהמעיט באכילת מזון מן החי. הדברים נאמרו במסגרת פאנל שהתקיים במסגרת הסדרה "דוקולינריה" של פסטיבל הקולנוע בחיפה.
היום התקיים במסגרת הסדרה אירוע נוסף שעסק בהצלת מזון העומד להיזרק והשתקפות בפערי המעמדות בין השבעים לרעבים דרך אוכל. לאחר הסרט התקיים פאנל ארגונים ומומחים לגבי הקשר בין פילנתרופיה לקולינריה.
אנדרוולט, מנהלת המחלקה לתזונה במשרד הבריאות, הסבירה כיצד "ב-30 השנים האחרונות תעשיית המזון יצרה מצב בו יותר קל ונוח לאכול לא בריא". היא מבקרת תופעות כמו "תפריט ילדים" במסעדות, המורכב לרוב מאוכל מטוגן, ואת תכניות האוכל בטלוויזיה, המלאות במנות קשות להכנה.
הדיון בכותרת "מה נאכל מחר" התקיים לאחר הקרנת הסרט הפרואני "לגלות את גסטון" ביום שישי בצהריים בפסטיבל. הפאנל עסק בתרבות הקולינרית בישראל, כאשר בהשראת הסרט, נפגשו בו מומחית לאוכל – העיתונאית הילה אלפרט, החקלאית שי שבח, ממקימות החווה האקולוגית "קיימא" במושב בארותיים, מזכיר יו"ר עמותת דייגי יפו גיל ססובר לצד פרופסור אנדרוולט.
לחזור לתזונה ים תיכונית
פרופסור אנדרוולט מתריעה מפני השפעת הצרכנות על תרבות האוכל: "איבדנו עם השנים את היכולת של כולנו לבשל. כילדים אנחנו הכנו בעצמנו אוכל וכמעט לא אכלנו בחוץ. אפשר לחזור לזה במקום לאכול מזון מעובד. תעשיית המזון אינה אויבת. היא עשתה תהליך בשנים האחרונות של הפחתת סוכר ומלח. זה טוב, אבל עדיין לא מספיק. אבל עלינו לדאוג שמזון בריא יהיה יותר זול."
אנדרוולט יזמה מהלך, שבינתיים לא צלח, להכניס את מחיר הלחם מחיטה מלאה לפיקוח. הסיבה העיקרית קשורה בכך שהלחם האחיד שבפיקוח נמכר במחיר הפסדי, בגלל התעקשות הדרג הפוליטי לא לאשר העלאות במחיר. השאיפה להכניס גם את הלחם המלא והבריא יותר לפיקוח נתקלה גם בהתנגדות משרד האוצר, המתנגד אידיאולוגית לפיקוח מחירים ולא מעוניין להרחיבו.
"השיח על קולינריה בארץ הוא מטורף. כל מי שרוצה להשוויץ מספר על שף שהוא אכל אצלו. זה עוזר לנו?" העירה הילה אלפרט ואנדרוולט השיבה: "זה לוקח לכיוון של בישול גורמה וזה מרחיק אותנו מבישול ביתי. תכניות בישול מוציאות אנשים מהמטבח הביתי. אפשר להכין אוכל טעים ובריא בבית, אבל אין תכניות כאלו בטלוויזיה. יש מקום לתכניות על הבישול היומיומי הטעים. כזה שגם ילדים יכולים לעשות".
עוד שאלה אלפרט מדוע משרד הבריאות איננו ממליץ להמעיט באכילת בשר ולהעדיף בשר איכותי? שאלה זו, שלא זכתה לתשובה מפורטת, חושפת באופן עקיף את הדילמה המעמדית דרך נתחי הפרה. החלקים השונים בבקר נמכרים במחירים שונים לפי טעמם ואיכותם, כאשר החלקים הירודים ביותר משמשים כחומר גלם זול למפעלי הבשר. איסור או בחירה שלא לאכול אותם פירושו להשליכם לפח, מה שיגרור הפסד כספי לשרשרת הייצור (מגדלים, יצרנים, משווקים) ו/או לייקור הבשר. זהו בזבוז שניתן להימנע ממנו רק על ידי הימנעות מאכילת בשר כלל, או בעתיד, באמצעות טכנולוגיות שיאפשרו את גידול חלקי הבשר במעבדה באופן נפרד, ללא גידול בעלי החיים. בינתיים, סוג הבשר שאנו אוכלים יכול לחשוף בקלות את מעמדנו החברתי-כלכלי.
מזון הוא יותר מרק סחורה
פרופסור אנדרוולט חשפה כי החיטה שגדלה בארץ משמשת בעיקר לגידול בהמות. "חיטה מקומית מהווה רק 10% מהצריכה הכוללת", וזאת כאשר חלק ניכר מהמזון בישראל מבוסס על חומרי גלם מיובאים, שאי אפשר להחליפם לחלוטין בייצור מקומי גם אם נרצה, בגלל מחסור באדמה ראויה. אף על פי כן, כאשר מגמת האוצר היא להקל על יבוא מזון בכל דרך אפשרית, החקלאות ומפעלי המזון המקומיים בסכנה ממשית. הגיל הממוצע של חקלאים בישראל הוא 60, "וגם של הדייגים", הוסיף גיל ססובר, מזכיר המנכ"ל של איגוד דייגי יפו, שסיפר על מצב הענף בישראל: "את כל הדיג בארץ הקים הממסד. זה היה בקיבוצים ומושבים. בתקופת הצנע בן גוריון החליט לקנות 35 ספינות דיג שדגות דגים קטנים וכך נבנתה תעשיית שימורי הדגים המקומית. תנובה הייתה מחוייבת לרכוש את כל השלל. ב-1984 הייתה אינפלציה, היום נשארו חמש ספינות, השלל ירד ל-100 טון, הרוב הולך לעזה, וממש מעט נשאר בישראל". גם בענף הדייג ניכרת השפעת המסחור. לדבריו, "עד שנות ה-90 שרימפס קריסטל היה הולך לפתיון. היום הוא עולה 140 ש"ח לקילו. אין ספק שהיום אין כמעט דגים זולים מאוד, אבל עוד אפשר למצוא דגים ב-20 עד 40 שקלים ובעיני הם טעימים מאוד".
בעוד ססובר היה אופטימי לגבי יכולת ענף הדיג לשרוד גם בעתיד, לא מעט בזכות דגים שמגיעים דרך תעלת סואץ ומקורם בים האדום, החקלאית שי שבח, לא הייתה אופטימית כלל. שבח הקימה עם אחותה ואימה את חוות "קיימא" במושב בארותיים כחווה קהילתית ומקיימת. היא העבירה ביקורת על הממשלה שתומכת בכניסת מוצרי יבוא, ומקשה מאוד על חקלאים מקומיים להתפרנס מחקלאות. לא מדובר רק בתופעה מקומית, לדבריה: "חזרתי מכנס באיטליה ומסתבר שגם שם היבוא מתגבר. העגבניה האיטלקית כבר לא ממש איטלקית, וחלק גדול מהתוצרת מגיעה מהערבה בישראל ומגיניאה".
מדיניות החשיפה ליבוא מוצדקת לעיתים בנימוקים עולמיים, שלפיהם הסרת הגנות על חקלאים במדינות השפע, תעזור לחקלאים בעולם השלישי להתחרות ולהתפתח. הטיעון הזה נכון, אך הוא מציג תמונה חלקית. בשונה מישראל, שלא חסר בה אוכל או יכולת אחסון מזון, באפריקה ובהודו ישנו רעב ממשי. כדי לחסלו מוטב לסייע לחקלאים המקומיים לגדל אוכל שיאכיל במכוון את האוכלוסייה הקרובה, ולא יישלח אלינו כאוכל מיובא, בשל כוח הקניה הכלכלי העדיף שלנו. כל עוד קיימים פערים הכלכליים עצומים בין העולם השבע לרעב וכל עוד הסחר במזון יתנהל על פי הגיון השוק, תושבי אפריקה יהיו האחרונים בשרשרת, כאשר יש חשיבות זניחה לשאלה באיזו מדינה האוכל צומח. הרעיון לחזור ולפתח עד כמה שניתן תרבות אוכל מקומית ועונתית הוא הגיוני מבחינה בריאותית, סביבתית וכלכלית, אך הוא יחייב אותנו להיפרד מהרעיון הצרכני לפיו ביכולתנו לאכול כל דבר, מתי שרק נרצה, ובתנאי שיש לנו די כסף לשלם בעבורו.
