גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

איה נסעה לכנס ביוהנסבורג. היא אמרה לעצמה שהיא רוצה להיות כמו גדולה, אחת שמזמינים אותה לדבר לפני קהל, שמזדכה במס הכנסה על הוצאות נסיעה, ולא חשוב שלא הרוויחה כלום בשנה ההיא ולא היה לה ממה להזדכות. היא דמיינה שלפחות תוכל לחזור הביתה ולכתוב איזה סיפור על ישראלית שנקלעת למצב מסוכן ביוהנסבורג — אולי שני אפריקאים פולשים לחדרה במלון ומחזיקים בה כבת ערובה, והיא מנסה כל הלילה להסביר להם שהיא בעצם בעדם ושהיא אף פעם, אפילו בחלומות הכי גרועים שלה, לא תמכה באפרטהייד, אבל אלה לא אכפת להם מהעמדה הפוליטית שלה, הם פשוט נהנים להוציא לה את הנשמה ועל הדרך לפגוע ביחסי הציבור של המלון כי המנהל פיטר אותם אחרי שהשתכרו משאריות של יין מחדר האוכל.

זו הייתה גם המתנה המאוחרת־משהו שנתנה לעצמה לכבוד יום ההולדת השישים שלה, אף על פי שכבר הודתה לכל מיני אנשים על המתנות המפתיעות שמצאו לנכון לתת לה לכבודו. אבל שם, בדרום אפריקה, היו רוב ההפתעות האיומות כבר מאחוריה.

הכנס עסק בכוח הנשי לחולל שינוי חברתי ופוליטי בדרכים לא אלימות. בשני הכנסים הקודמים באה כמתלווה, וזה היה הכנס הראשון שאליו התקבלה כמשתתפת ואף הוזמנה להציג בו מאמר. המאמר היה על מרילין מונרו, שכותרתו: "איך הנהיגה הבלונדינית את מהפכת השוויון בשכר בהוליווד".

זה לא היה מאמר עם אמירה מקורית במיוחד; הוא נשען ברובו על מידע שקראה ואספה. התברר שכמו במקרה של ג'ון קנדי, מאהבה של מרילין, החומרים הולכים ונערמים ככל שאנו מתרחקים ממותה האומלל. אבל ההשקפה שמרילין אינה רק קרבן, אלא אדם שהייתה בו מידה לא מבוטלת של נחישות, התבררה כרעננה ומסקרנת מספיק כדי להפוך להרצאה לפני אחד הפורומים הקטנים בכנס.

הכנס אורגן על ידי המחלקה ללימודי נשים באוניברסיטת פרטוריה, ומארגניו היו גאים לארח התכנסות בינלאומית רבת־משתתפים כזו במדינה ששנים כה רבות הוחרמה על ידי אינטלקטואלים, מטעמים מובנים.

להפתעתה הייתה איה הנציגה הישראלית היחידה, וכשסיימה את דבריה והרימה עיניים מהדפים, שאלה אחת המשתתפות, אישה שחורה עטוית בורקה, מה חושבת המרצה על העובדה שחיילים ישראלים משפילים נשים פלסטיניות במעברי הגבול. לפני שאיה הספיקה לענות, התרומם קולה של מנהלת הסשן, והיא המליצה בתוקף לשאול רק שאלות המתייחסות ישירות להרצאה. השואלת לא ויתרה, ובמבטאה האפריקאי המיוחד, שכמו מאט את האנגלית והופך כל תנועת אִי לאָה, אמרה: "זאת תועבה", ולא היה אפשר לדעת אם היא מתכוונת לְמה שעושים החיילים במחסומים או להצרת הצעדים שכפתה עליה היו"ר.

שאלה נוספת שנשאלה נגעה למניעיה של מונרו, ובתשובה אמרה איה שהיא מוקירה את כוחה של מרילין להילחם על זכויותיה, אבל אסור לשכוח שתרומתה לשכר השחקניות הייתה תרומה שבדיעבד, למעשה היא לחמה בספֵרה הפרטית שלה: המניעים שלה היו צודקים ונכונים, אבל לא בטוח שמרילין הייתה מוכנה לצאת לקרב נשי־אוניברסלי.

"ואני רוצה להסב את תשומת לבה של השואלת הקודמת," הוסיפה כשהיא מכוונת את דבריה אל הבורקה, "לכך שנשים ישראליות רבות מפגינות, בכל מיני צורות, נגד דיכוי של פלסטינים, בלי קשר לדיכוי של הנשים בחברה הפלסטינית עצמה."

למרבה המזל התארכה ההרצאה שלה מעט מעבר לזמן הקצוב, וכך הכריזה היו"ר שהנוכחים (היו בחדר גם שני גברים) מוזמנים לארוחה קלה באכסדרה הרחבה של מלון אטלס המארח את הכנס.

לא כל המשתתפות היו עוינות, כמובן. צמד נשים יהודיות מקייפטאון הזמינו אותה לארוחת ערב, הביעו דאגה נוכח המצב בארץ וחקרו אותה בעדינות על עיסוקיה וחייה. אולי הופתעו מנושא ההרצאה, שאמנם נגע לכלל הנשים אבל מרילין היא בכל זאת אמריקאית: אולי עד אז דמיינו לעצמן שהתנועה הפמיניסטית העברית מעדיפה דמויות מופת כמו דבורה הנביאה או יעל אשת חבר הקיני, ואולי — מה שמתקבל על הדעת הרבה יותר — פשוט הרגישו קרבה אל איה והתקשו להיפרד מפיסת השמש הישראלית הזאת. מצבם של הלבנים כאן, כך סיפרו לה הגברות אחרי הקינוח, מאוד לא ברור, ואף על פי שמנדלה

השתית את כל מהלכיו על צדק ושוויון ומניעת נקם, קשה לדעת מה יעשו ממשיכיו. הם לא מקדמים מספיק את ענייניהם של השחורים, ובסופו של דבר עלולות לפרוץ מהומות שתופנינה, כמובן, נגד הלבנים. הן ביקשו מאיה שתספר להן על תכניותיה, וכששמעו שהיא מתכוונת לנסוע ללודג' בקרוגר פארק, סידרו לה מונית של קרוב משפחה שלא יפשוט חלילה את עורה.

הערב על המרפסת בלודג' היה קריר. באפריל שורר סתיו במחצית הדרומית של כדור הארץ, ובהשפעת כוס יין אדום שמזגה לעצמה, השילה איה את החלוק העבה שציפה לה על המיטה הרחבה וטבלה בג'קוזי. מעליה רחפו אוויר הערב וגרמי השמים, רחשי לילה עטפו אותה עם חום המים הזורמים. עכשיו הרפתה את גבה שכאב מהנסיעה הממושכת ומהצורך המתמיד להחזיק אותו זקוף;

בחודשים האחרונים הרבתה להשתמש דווקא במיטה בתור משענת, משענת לגב ולשאר אבריה הדואבים, ועכשיו הותרו מעט

החישורים שטרחה כל כך להדק מסביב לחלק הייצוגי שלה. המאמץ להתנהל כאחד האדם התיש אותה, אבל

היה לה קשה לנוח. היא לא הצליחה להירגע. חייה התל־אביביים, למרות המרחק הגאוגרפי בינה לבינם, דבקו בה להכעיס: אפילו בזמן שעמדה על הבימה ודיברה על גיבורת ילדותה מרילין — והיה עליה להתרכז באופן מיוחד בגלל האנגלית — אפילו אז שמעה את אלכס. מילותיו הנדיבות עודדו אותה להמשיך: את עושה את זה מצוין, אין לך בכלל מה לדאוג.

המקהלה התוך־ראשית הזאת לא הסתפקה בקול הזמיר של אלכס; מיד נשמעו בה גם קולות אחרים ששאלו: מה את ממשיכה להיעזר בו? הוא הרי לא מי שחשבת שהוא. מרפסת החדר נשענה על מדרון, ולמרגלותיו השתרע מישור חולי זרוע סלעים שהיה בעצם גדת נהר. פכפוך המים בג'קוזי התערבב ברחשם של מי הנהר, זרימה קבועה, יציבה ושופעת; זאת הייתה שנה גשומה. בחול שמתחת למרפסת שמעה זרדים מתפצחים, פסיעות קלות של הולכים על ארבע וקריאות מזדמנות של ציפורי לילה.

כאן, הרחק מן הבית, קרו המון דברים בפעם הראשונה: לראשונה בחייה התארחה במלון לבדה, לראשונה אכלה ארוחת ערב חגיגית ליד שולחן ערוך בפאר מאופק, ולא היה לה עם מי לחלוק את דעתה על מה שהוגש. נראָה כאילו יחידותה זועקת בקול כה רם עד שאיש אינו מעז להתקרב אליה, אלא אם כן הוא בתפקיד. "אנחנו משתדלים לספק לאורחינו חוויה שלא ישכחו," אמרה לה בעלת המקום במבטא אפריקאנרי כבד. "אנחנו כאן לרשותך עשרים וארבע שעות ביממה, ואל תהססי לבקש כל דבר."

היא הייתה אישה נעימה, ונראה שהיא מתייחסת בנועם גם לצוות העובדים — שכולו שחור, כמובן. איה הודתה לה בחום וחשבה שהדיבור הזה, המשתדל והמלא כוונות טובות, הדיבור שאנחנו קונים במיטב כספנו, לא יוכל לכסות על כך שאיש אינו יכול להחזיר לנו את מה שנגזל מאתנו; היא, למשל, רוצה את אלכס, את אלכס המתוקן, את אלכס המיטיב, את אלכס הנער עוד טרם הכתימו אותו חייו.

אלכס היה משבח אותה על שעמדה מול קהל; הוא היה מריע לזה שבכלל יש לה כוח לצאת מהבית, לקום משולחן הכתיבה ולחלוק משהו עם זרים, משהו שאינו כתוב בספר אלא נאמר בקול, ישירות, ועלול חלילה לקבל תגובה מידית. כמה מוקיר וכמה תומך ודאי היה בהעזה הקטנה הזו שלה למשוך תשומת לב.

הרי הוא מבין יפה את הדחף להיחשף בכתיבה, הנגוע גם בהיפוכו, כלומר ברתיעה מכל מה שמוחצן ומוגזם, ומסתייג אפילו מהפנטזיה להשפיע במקומות מעורפלים, כמו נפש הקורא למשל.

לכן אהבה את השיחות אתו. אלכס הבין לא רק אותה אלא גם את הכתיבה, והיה כמעט תמיד משוחרר מכל רומנטיזציה הנוגעת לאישיותם ולצורכיהם של סופרים. "ולמה אני אומרת לעצמי שאהבתי את השיחה עם אלכס," לחשה לעצמה, "אולי עכשיו, בג'קוזי המפנק בפארק קרוגר, אולי אני אגיד לעצמי, בלי עדים ובלי כל סכנה, שאני עדיין אוהבת אותו?"

היא הסמיקה בחשכה. "אולי מפני שאני כל כך רגילה לברור את המילים. אולי מפני שהדיוק מתאכזר אליי ולא מרשה לי לתת כותרת גורפת כמו 'אהבה' למשהו כל כך לא שלם."

היא באמת חשבה שאלכס היה מרוצה מן הטיעון שלה בהרצאה, היה אוהב את ההרמה להנחתה שעשתה שם. תשע דקות תמימות מתוך העשרים וחמש היא הקדישה לתיאור של נורמה ג'ין כנערה מסוכסכת בעלת מראה והתנהגות של בִּימבּוֹ, שנתקפת בפרצי רוחניות בהשפעה משפחתית (דודתה אנהאָצִ'ינְסוֹן־לוּוָאר) ובחרדה מפני שיגעון, גם כן בהשפעה משפחתית (אמה גלדיס מונרו וסבתה דֶלָה מונרו). אחר כך המשיכה לתאר את מרילין כאישה חסרת מעצורים ונתונה להשפעת אלכוהול וסמים, בעיקר סמי שינה, ועם זאת כנועה ומיוסרת בגלל הגברים שחברה אליהם. עד כאן זה נראה כמו מסלול התרסקות רגיל של כוכבת הוליוודית. אבל אז, בחמש עשרה הדקות הנותרות (ובעצם גלשה לעשרים ושתיים) תיארה איה איך הטיפשונת הבלונדינית הוכיחה כישרון משחק בלתי צפוי והבנה עסקית ממולחת מול השליטה הגברית באולפנים של הוליווד.

"מרילין חיה בתקופה שהאולפנים שלטו בשחקנים שליטה ללא מצרים," אמרה לקהל. "קשה להודות בזה," חייכה, "אבל קומץ של יהודים, על פי רוב ממוצא רוסי, עם השקפת עולם שובניסטית וצינית — אבל מעל לכול עם ראייה פשטנית — האמינו שצריך להמציא לשחקנים לא רק שמות וקורות חיים, אלא גם זהות וחיים ממש, על פי המודלים הנוקשים של האולפן.

"לא רק מרילין מונרו הפכה את חייהם לגיהינום, מעטים מאוד הכוכבים שוברי קופות שחיו על פי התכתיב. אבל מרילין הייתה מקרה קשה במיוחד שהקהל אהב במיוחד (ועל כן הכניס הרבה כסף במיוחד). היא הייתה החל מרגע מסוים משולחת רסן, חבילה איומה של קשיים, מרידות ודרישות, שחלקן, אוי לבושה, דלפו החוצה. על פי התכתיב האדיפאלי," כך אמרה איה לשומעיה, "הייתה מרילין צריכה להישמע לאבותיה מנהלי האולפן, שידעו מה טוב בשבילה. הם האמינו שהיא

בכיס שלהם כי פתיינות כזאת מצד אישה מעידה קודם כול על נכונותה לעשות הכול כדי להיות שם, תהא התמורה נמוכה וקצרה ככל שתהא."

"תודה מתוק שלי," לוחשת לי נאוה, "תודה שאתה מקדיש מקום למרילין, כל כך הרבה סיפרתי לך שבאמת נעשית ידען. אבל תגיד, את כל זה היא אומרת האיה שלך כדי להסוות את הדוגמה המחורבנת שלה ביחסים עם גברים?"

משם המשיכה איה היישר אל החלק המפתיע והמעורר תקווה: במקום מה שציפו ממנה, הוציאה מרילין מולם את הצד של חתולת הרחוב, ולמרות כל מחדליה (איחורים והיעדרויות מהסט, שכרות, פרצי בכי וזעף, איומי פרישה, ליווי צמוד של מנטורית למשחק שהפכה את חיי הבימאים לגיהינום ועוד). היא נלחמה בהם ודרשה שישוו את שכרה לשכר הכוכבים הגברים, דבר שלא נשמע כמותו.

והיא הביסה אותם. כי בחיי הנפש, שלא כמו בסרטים המוגבלים שחיי הנפש ממציאים, יש מורכבות וסתירות ויש מצבים ופיצולים שיכולים לגרום המון כאב ראש.

כאן יש להעיר שהשיח הפמיניסטי משתמש בחלוציות של מרילין במין קריאה רטרוספקטיבית. הוא מנכס לעצמו את מניעיה, מייחס לה הבנה של הניצול והעוול. אבל איה הייתה בטוחה שהמניעים היו הרבה פחות הרואיים והרבה יותר מהוססים. להערכתה מרילין ידעה שאין לה בררה אלא למנף את הכוח המאגי שהתגלה אצלה במפתיע מעל מסך הכסף; היא באה מעוני, הזנחה וטירוף, וגם חרדה שהיא מתדרדרת לקראתם במהירות. חלון ההזדמנויות שלה היה קצר, ומתוך התחושה שאין לה מה להפסיד היא מצאה את החופש להסתכן ולהילחם.

________________________________________________

שושי בריינר, אמנית וסופרת, נולדה ב-1952 בחיפה ומתגוררת כיום בתל אביב. למדה ספרות ואמנות באוניברסיטת חיפה, ולאחר מכן ספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון. במשך השנים חיתה גם באמסטרדם ובברלין. ספרה "אהבה עברית" יצא לאור בספריה לעם, (2006), זכה לתשבחות רבות ואף היה מועמד לפרס ספיר. "ספר הפרדות הגדול", יצא לאור ב-2009 (ספריה לעם, עם עובד), היה רב מכר ותורגם להולנדית ולגרמנית.

"כתב סתרים", "ספרייה לעם" – עם עובד