הודעתו אתמול של שר האוצר בדבר הורדת האגרות ליצרני הפארמה והתמרוקים מהווה תמיכה כביכול בתעשייה הישראלית. שרגא ברוש, יו"ר התאחדות התעשיינים מיהר להוציא הודעת תמיכה בהחלטה וחילק לשר שבחים. אז למה "תמיכה-כביכול"? מאחר ובמקביל להחלטה על הורדת האגרות התקבלה החלטה שהשפעותיה מרחיקות לכת הרבה יותר.
כחלון החליט על הגדלת חשיפת שוק התמרוקים ליבוא. מדובר כנראה במדיניות העקבית והמקיפה ביותר של שר האוצר מתחילת כהונתו. כחלון החליט להגדיל את החשיפה של המשק הישראלי לחו"ל בכל תחום ובכל מוצר. ירקות, פירות, בשר, דגים, דבש, שמן זית, מזון יבש ותמרוקים. בכל המקרים המדוברים החליט כחלון לעקוף את התנגדות היצרנים המקומיים והעובדים שלהם ע"י חלוקת מתנות קטנות. כך היה עם מגדלי הדגים ומגדלי הזיתים שקיבלו מענקים תמורת הגדלת מכסות הייבוא. כך היה עם מפעל אדום אדום של תנובה שקיבלה נתח ממכסת הייבוא תמורת הרגעת המחאה של עובדיה. כך קורה עכשיו עם יצרני התמרוקים שקיבלו פטור מרישיון משרד הבריאות למוצרים המיועדים ליצוא במקביל להקלות שינתנו ליבואני מוצרי קוסמטיקה.
בשורה התחתונה כחלון פועל ללא לאות להגדלת החשיפה של המשק הישראלי לעולם. לקהל הבוחרים הוא מוכר את האג'נדה הזו תחת ההבטחה להוריד את עלויות יוקר המחיה. אך חשיפת המשק הישראלי לעולם פועלת כחרב פיפיות. בשלב הראשון היא מעודדת את החברות הישראליות להתחרות בשווקים העולמיים. הקטנת הרגולציה ועלויות הייצור מחזקות אותן. אך מן הצד השני גם הצרכן הישראלי יכול להחליף ביתר קלות מוצרים מקומיים במותגים המיוצרים במזרח אירופה ובסין.
גם מבחינת הצרכנים ויוקר המחיה, המהלך עלול להתברר כמקח טעות בטווח הארוך. עם היחלשות כושר היצור המקומי עלולה ישראל להיות תלויה בתוצרת חוץ ובתנודתיות המחירים העולמית. החקלאים כבר חוזים שהמדיניות הנוכחית תוביל אותנו לרכוש מלפפונים מיובאים ענקיים וחסרי טעם, עטופים בניילון נצמד במחירים גבוהים, משל היינו באירופה ולא במזרח התיכון.
אם כך מדוע התעשיינים תומכים במהלך הגדלת החשיפה של המשק הישראלי? אפשר לקחת את תעשיית הטקסטיל הישראלית כדוגמא. פעם הייתה בישראל תעשיית טקסטיל מפותחת. מותגים כמו לודז'יה ופולגת ייצרו תחתונים, חליפות, מדים לכוחות הביטחון וכו', עשו זאת בישראל וסיפקו מקומות עבודה לישראלים. עם הגדלת החשיפה של המשק הישראלי, ע"י הקלות על העברת מט"ח והורדת המכסים, בעלי אותן החברות העתיקו את מפעליהן לירדן ולסין. בעלי המפעלים הרוויחו בסופו של דבר. הם קיבלו עבודה זולה יותר. העובדים הפסידו את מקומות העבודה שלהם.
כותבת על כך פרופ' תמר בן יוסף בספרה המצוין "עידן השוק החופשי" העוסק בתהליך חשיפת השוק הישראלי ליבוא ובתוצאותיו. בן יוסף מתארת כי לקראת פתיחת שוק הטקסטיל ליבוא הוקם ב-1997 צוות בין משרדי שעמד מול הנתון הפשוט ששכר העבודה בשוק הטקסטיל בישראל היה אז גבוה פי עשרים מזה שבסין ופי עשרה מזה שבטורקיה. קובעי המדיניות הבינו שיש להערך למשמעויות של פתיחת הענף ליבוא אך הצעדים שננקטו היו מוגבלים ולא יעילים וכללו מענקים בסך 40 מליון שקל וערבויות בסך 60 מיליון שקל בלבד.
כשקוראים את דבריה של בן יוסף קשה שלא לראות את הדמיון שבין ה"הערכות" חסרת התוחלת של משרד האוצר דאז לבין המענקים וההטבות שמחלק משרד האוצר היום לענפים אותם הוא מפרק. גם ההתעקשות של משרד האוצר לאפשר הורדת מכסים על יבוא ממדינות אחרות מבלי לדרוש מהן הורדת מכס הדדית, כפי שמתואר בספר, דומה לאמונה הדתית בה פועל האוצר היום לקדם את השוק החופשי על חשבון ההגנה על השוק המקומי.
כשמסתכלים על בעלי הבית של התעשייה הישראלית ובעיקר על הגדולים שבהם ניכר כי הם כבר יודעים להחזיק חברות בינלאומיות שלהן מפעלים במקומות שונים בעולם. כשתעשיין מתרחב ורוכש מפעלים בעולם אך שומר על הבסיס הישראלי שלו מדובר בברכה. הבעיה מתחילה כשזה כבר לא משתלם להחזיק מפעל בקרית גת או בחיפה ועדיף להעביר אותו לעמאן או לבייג'ין.
בהסתכלות מקרו, כשמדובר בענף אחד קטן אפשר להגיד "לא נורא": העובדים ימצאו מקומות עבודה אחרים והמשק הישראלי יתפתח לכיוונים של תעשיות מתוחכמות יותר ורווחיות יותר. כמובן שזה לא מנחם את אותם אלפי העובדים שאיבדו את פרנסתם עם סגירת תעשיית הטקסטיל הישראלית.
כשמדובר בחשיפה של המשק כולו, כולל ענפים חיוניים שמאפשרים לישראל ביטחון תזונתי ומהווים בסיס לתעשיות ידע מפותחות, מדובר במהלך מסוכן. אם גורלן של החקלאות הישראלית, תעשיית המזון ותעשיית התמרוקים הישראליות יהיה דומה למצבה של תעשיית הטקסטיל מצב המשק יהיה בכי רע.
שר האוצר יכול וצריך לבצע שינויים מבניים במשק על מנת לקדם אותו עם התפתחות הטכנולוגיה והכלכלה. הוא גם רשאי להעדיף קידום ענפים מסוימים על פני אחרים מתוך ראיה חברתית כוללת. אך ראוי שיעשה זאת בגלוי תוך לקיחת אחריות על תוצאות המהלכים הללו.
השינוי העמוק שמחולל משרד האוצר במשק הישראלי בשנים האחרונות ובעיקר בשנתיים של כחלון הוא בבחינת דגים במקום חכות. וכשיאזלו הדגים? ממה תתקיים החברה הישראלית? האם תהיה כאן עבודה להתפרנס ממנה? האם ישאר לישראל כושר יצור עצמאי?
כדי למצוא את התשובה אפשר לחזור שוב ליו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, שדווקא חושף בגלוי את התוכנית להשעין את המשק הישראלי על שירותים ומסחר במקום על תעשייה וחקלאות. מי שביקש שבישראל ישובו היהודים לעשיה ועבודה יצרנית על פני המסחר שאפיין את הגולה, עלול לגלות שאנחנו כנראה מעדיפים את הגלות.
