הוא הגיע ל"פגישה ידידותית", היא לראיון. היא מספרת שהרגישה מלאת מזל על כך שלא נאנסה באותו ערב, הוא מדבר על "יסודות של חיזור". איך פגישה בין שני עיתונאים מסופרת באופן כל כך שונה על ידי כל צד?
קראתי בנשימה עצורה את מאמרה של דניאל ברין על תקיפות מיניות. בניגוד למה שהקורא הישראלי יכל להבין, הוא לא עסק רק בתיאור התקיפה שחוותה על ידי העיתונאי הישראלי ארי שביט. ברין השתמשה בסיפור האישי שלה כדי להעביר מסר רחב יותר, אותו אפשר להבין בצורה טובה מהפסקה הסוגרת את מאמרה:
"הערותיו הקולניות של טראמפ על נשים עשו למדינה הזאת טובה גדולה: סוף סוף, סיפוריהן של נשים על תקיפות והטרדות מינית תבעו את השיח הלאומי. התעללות וניצול של נשים על ידי אלה שבידיהם הכוח הוא מצב שרבות מדי מאיתנו נאלצו לחיות איתו במשך יותר מדי זמן. התקווה שלי היא שככל שנשתף את סיפורינו, כך הם יקדמו חשבון נפש קולקטיבי לגבי סוג החברה בה אנו רוצים לחיות. הנה הסיפור שלי על תקיפה במקום העבודה על ידי עיתונאי אחר. אני מזמינה אתכן לחלוק את שלכן."
ברין מתארת את סרטונו המושמץ של טראמפ בו הוא מתרברב בהטרדות מיניות של נשים כאירוע מכונן בשיח הציבורי בארה"ב, בעקבותיו נושא האלימות המינית תפס סוף סוף מקום בלב השיח הציבורי. היא מאמינה שככל שיותר סיפורים של נשים על האלימות המינית שחוו יסופרו באופן פומבי, כך השינוי המיוחל לו אנו מצפות ימהר להגיע. במאמרה, ברין עושה בדיוק את זה. היא לוקחת אלימות שבדרך כלל נמצאת מתחת לפני השטח, אלימות שקופה שאיש אינו מדבר עליה, ומעלה אותה למקום בו כולם יכולים לראותה. למעשה הזה יש תפקיד כפול. לנשים הקוראות אותה הוא אומר: אתן לא לבד. מה שקרה לכן קרה לעוד רבות אחרות, הוא לא באשמתכן, ולא היה הרבה שיכולתן לעשות אחרת. לגברים הוא אומר: אנחנו מדברות, לא יהיה פה עוד מעטה סודיות שישמור את המעשים שלכם רק אצלנו, כדאי לכם להתחיל להיזהר.
בפגישתם של ברין ושביט מתקיימים תמיד שני רבדים, המדובר והלא מדובר. במדובר, השניים מגיעים לראיון שברין קבעה. מהר מאוד שביט עוצר את הראיון ומתחיל להפנות שאלות אישיות לעבר ברין, למעשה – הופך את תפקידי המראיין והמרואיין. בתשובה לאחת משאלותיו, היא מתארת שהוא "זינק לעברי כמו חיית משק, תופס את עורפי, מושך אותי לכיוונו." ברין הסיטה את ראשה כדי להתחמק והגיבה לניסיון הזה בתמיהה, אמרה לו שהיא לא מבינה, שאלה אותו על אישתו וילדיו. הוא ענה בצורה שהחזירה את נושא המין אל השולחן "כן (יש לי ילדים), ולא סיימתי עדיין". לאחר מכן שביט הציע לה לעלות לחדר המלון שלו, וכשענתה שהיא לא חושבת שזה רעיון טוב, אמר: "אנחנו לא חייבים לעשות סקס, אני רק רוצה לתת לך חיבוק". לאחר מכן ברין מתארת בצורה עקיפה כיצד שביט המשיך לגעת בה, איך היא רצה לשירותים, שם הבינה שהיא חייבת ללכת כדי שלא יהיו עוד ניסיונות כאלה מצידו. היא חזרה ללובי, אמרה לו שהיא מוכרחה ללכת כשהיא כבר לבושה במעילה ומחזיקה את חפציה בידייה. שביט הציע ללוות אותה למכונית, היא ענתה "לא" ועצרה בכניסה למלון. הוא הציע לחכות יחד איתה למחנה המכוניות של המלון, ולאחר מכן ליווה אותה עד מכוניתה שחנתה מעבר לרחוב למרות שהתנגדה לכך. ברין מתארת כיצד הרגישה "מאויימת וחסרת כוח" כשליווה אותה, ושהייתה מרגישה בטוחה יותר ללכת למכוניתה ברחוב חשוך בלילה לבד, מאשר עם "גבר שלא יכול לשמור את הידיים שלו לעצמו".
"העובדה שההצעה שנעשה "סקס" אפילו הוצעה במהלך פגישה מקצועית – על ידי עיתונאי אחר, לא פחות – היא משוגעת. אני זוכרת כמה מגוחך נשמע משפט הפתיחה שלו, אפילו כשהוא מילא אותי באימה. אפילו כשהוא המשיך למשוך אותי אליו."
במקביל לכל אלה מתקיים הרובד הלא מדובר. הרובד הזה מרכז בתוכו את כל יחסי הכוחות בין השניים. ברין – עיתונאית צעירה, בתחילת דרכה, מעריצה את שביט. צריכה לחזור למקום עבודתה עם ראיון מוצלח וזוכרת במהלך כל הסיטואציה שעורכיה מצפים ממנה לאחד. שביט – לא זקוק ממנה לדבר, במהלך הראיון כולו מנסה להוציא ממנה מין. בשלב מסוים, מתנה את הראיון בכך שהיא תחזור למלון שלו למחרת בלילה:
"מצאתי את עצמי מרגישה משותקת. מוקדם יותר באותו יום, האיש הזה היה מישהו שהערכתי בצורה חזקה. זה היה אמור להיות ראיון מאוד חשוב – אחד שהיה לי המזל להשיג. העורכים שלי ציפו למשהו טוב. האם אני יכולה פשוט ללכת? ממישהו כל כך חשוב? בכל זאת, ברגע שהוא הציע את חדר המלון שלו, ההחלטה שלי הייתה ברורה: הייתי חייבת לצאת משם. עדיין מנסה לכבד את המוניטין המפואר שלו, הייתי, באופן בלי יאומן במבט לאחור, מודאגת בנוגע לעזיבה בצורה מנומסת. ועדיין היה את עניין הראיון שהוא המשיך לנדנד מולי – אם את באמת רוצה את זה, תצטרכי לבוא שוב בלילה הבא."
מתקיים פה מצב מגוחך. לאורך כל המפגש ברין מתארת את זה שהיא משותקת מפחד, לא יודעת מה לעשות, מפחדת ששביט ימשיך לגעת בה, חוששת לביטחונה האישי. במקביל לכל אלה, כל הזמן יושב לה בראש זה שהיא צריכה שהוא ייתן לה לראיין אותו, זה שהוא בן אדם חשוב והיא צריכה להתנהג בצורה שתכבד אותו, וזה שהיא לא יודעת מה להגיד לעורכים שלה במקרה ותחזור ללא ראיון. לגבי התהייה השלישית, איך באמת עיתונאית מסבירה סיטואציה כזאת לעורכים גברים? הם מעולם לא היו במצב כזה בעצמם. האם זה יגרום להם לתפוס ממנה פחות בעתיד? לא לצוות אותה לכל כתבה ביודעם שאם ישלחו כתב לא תהיה בעיה כזאת ואיתה יכולה להיות? כך או כך, לא מעט נשים היו מובכות לספר דבר כזה לבוסים שלהן, ומעט היו זוכרות גם מול הבוס שזאת לא הייתה אשמתן. האם קיימים בוסים שהיו מאשימים את ברין? למשל, על זה שהסכימה להיפגש איתו במלון שלו ב-10 בלילה? הרי זה משהו שגם כתבים גברים עושים, ועדיין.
"הוא התעקש ללוות אותי למכונית, למרות מחאותיי. טיילתי בעולם לבד ללא פחד, ועדיין, לא רחוק מהבית, הייתה אחת הפעמים היחידות בחיי בהן הרגשתי מאוימת וחסרת כוח. אבל מה הייתי צריכה לעשות? כל מה שיכולתי לחשוב היה "תעזוב אותי, תעזוב אותי, תעזוב אותי". חשבתי גם: "אל תעליבי אותו. אל תביכי אותו. הוא חשוב".
בעולם מושלם, אישה שהייתה מרגישה שהיא נמצאת בסיטואציה לא בטוחה ולא נעימה הייתה חושבת רק כיצד היא מסיימת אותה ודואגת לעצמה. זה לא המקרה. כאן, ברין שוקלת כל הזמן את ההשלכות המקצועיות והחברתיות של עזיבתה, בגלל שהיא ושביט עובדים באותו תחום והוא בכיר ומפורסם ממנה בהרבה. במקום לשקול רק את הביטחון שלה והנוחות שלה, היא מריצה בראש את ההשלכות של עזיבה "לא מנומסת" – האם שביט יעלב? ואם כן, איך זה ישפיע על הקריירה שלה? הוא הרי דמות שרבים בסביבה המקצועית שלה מעריצים. העובדה שלאדם שתוקף אותה כרגע יש השפעה על רבדים אחרים לגמרי בחייה, היא מה שהופכת את הסיטואציה לקשה כל כך. זה בדיוק מה שגורם לבוסים, לזמרים מפורסמים, לחברי כנסת, לנשיאים – להטריד ולתקוף נשים סביבם. העובדה שאדם בעמדת כוח יכול להתנות התנהגות מינית או "זרימה" איתו בכך שהאישה אותה הוא מנצל תשמור, בתמורה לכך, על הקריירה או הפרנסה שלה.
***
מאז מאמרה הראשון של ברין, שביט סיפר שהוא העיתונאי המדובר ושלא ראה בסיטואציה תקיפה מינית באותו זמן. ברין פרסמה מאמר נוסף בו היא קוראת לטענותיו אבסורדיות ואומרת שלא ניתן לפרש את המקרה אלא בצורה של תקיפה מינית. שביט הודיע שייקח פסק זמן מכתיבה בעיתון "הארץ", ובחדשות 10 שוקלים מה לעשות עם השתתפותו הקבועה בפאנל שישי. צעדים אלה הם צעדים ראויים. עיתונאי שמשתמש בתפקידו הבכיר כדי לנסות לנצל מינית עיתונאיות זוטרות ממנו צריך לאבד את המעמד שאפשר לו להטריד מלכתחילה, בוודאי כשמדובר בעיתונאי ופרשן שזוכה למקום של כבוד בסלון של כולנו בערבי שישי. צריך לומר שעיתון הארץ ככל הנראה לא היה נוקט צעד כזה על דעת עצמו – הוא בוודאי לא נקט אחד בתגובה ל-19 הנשים שהתלוננו על אלימות מינית מצד יצחק לאור, שממשיך לכתוב ב"הארץ" כאילו לא קרה דבר.
אפשר רק לקוות שעם הזמן יותר ויותר נשים ירגישו מסוגלות לספר על האלימות המינית שחוו. חשוב מזה, צריך לקוות שהגופים האחראיים על הביטחון האישי שלנו ועל התרבות שלנו כחברה, ידעו לעשות את הצעדים ההכרחיים כדי לשמור עלינו כנשים. לפטר את מי שראוי שיפוטר, להפסיק לתמוך במטרידים, ולשחרר את עמדות הכוח שנשים ראויות להן מידיהם הכמעט בלעדיות של גברים.
