שמות, פרק ב'

מידי פעם, יוצא שאני נותן הרצאה על מנהיגות.
אני מסכם את ההרצאה בתשובה לשאלה "מה מניע מנהיגים?". תשובתי בהרצאה היא "מצב תודעתי מתמיד של צורך להשפיע על המציאות".

בפרק הזה מתגלה לקורא אדם, משה, שבמספר אירועים שונים, ניכר שיש בו צורך עמוק, כ"אש הבוערת בעצמותיו" להשפיע על המציאות.

הוא רואה יחס לא הוגן של קלגס מצרי לעובד יהודי, והוא פועל (ממש באינסטינקט)

יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו׃
יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל׃

הוא רואה ריב בין שני עברים, והוא פועל:

יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ׃

הוא רואה התנהגות לא הוגנת של הרועים כלפי בנות כהן מדין, והוא פועל:

טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת־הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן׃
יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאנָם׃

תמיד פועל לטובת הצד החלש.

תמיד פועל לטובת הצד הטוב ונגד הרע.

תמיד פועל מבלי לחשוב על טובתו האישית, כאילו יש בו איזה מנוע פנימי הכולל בתוכו חוש צדק מפותח המניע אותו לפעול לשינוי המציאות.

נולד מנהיג, עדיין צעיר ולא מודע לכך שהוא מנהיג, אבל מעשיו כבר מתחילים להעיד עליו.

לא בודק לאן "נושבת הרוח" משום שלא נדרשים לרוח מנהיגים – היא נושבת מעצמה.

———-

אלוהים אגב, כבר ידע, כפי שמעיד סיום הפרק עת נזכר אלוהים בעמו הנמק במצרים, למי לפנות:

כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה׃
כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב׃
כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים׃

'וידע אלוהים' – ידע למי לפנות כדי להוביל את השינוי הגדול.