אם השיח של השבועות האחרונים על רשות השידור ותאגיד השידור בלבל אתכם, אתם לא לבד. בסיפור של "קול ישראל מירושלים' ועד "כאן" הספיקו רבים מהמשתתפים להפוך מספר פעמים את עמדותיהם, והוויכוחים המרים והסוערים שמתנהלים כעת על עתיד השידור ציבורי בישראל מתעלמים מכך שמרבית העצמאות והכח שלו רוסקו כבר מזמן מתחת לענני הספינים. למעשה, החזית המתנהלת עכשיו היא על האם יישאר משהו מכלי התקשורת שבבעלות הציבור, או שהם ייעלמו לגמרי – סוגיה שצריכה להטריד את מי שהדמוקרטיה בישראל יקרה לליבו. אבל בשביל להבין איך הגענו עד הלום – נתחיל מבראשית.

השידור הציבורי בישראל החל עוד לפני הקמת המדינה כשב-30 במרץ 1926 החלו שידורי "קול ירושלים" במסגרת המנדט הבריטי. עם הקמת המדינה הפך "קול ירושלים" ל"קול ישראל" ויחד עם גלי צה"ל היו למדינה הצעירה שתי תחנות רדיו המשדרות בעברית. עם השנים התרחבה פעילות קול ישראל והוקמו רשתות הרדיו הנוספות רשת ב', רשת ג', קול המוסיקה והרדיו בערבית.

ב 6/6/1965 מחוקקת הכנסת את חוק רשות השידור לקראת תחילתם של שידורי הטלוויזיה הישראלית שעולה לאוויר שנה אחר כך. במסגרת חוק רשות השידור נקבע כי מימון פעילותה של רשות השידור יעשה באמצעות אגרה שתיגבה ישירות על ידי הרשות, זאת על מנת לאפשר לה חופש פעילות המשוחרר מלחצים פוליטיים. מנגנון דומה פועל עד היום במרבית מדינות אירופה. עם זאת הכפפה של תעריף האגרה ואישור תקציב הרשות לוועדת הכספים של הכנסת שמרה על נקודת לחץ שבעזרתה יכלו הפוליטיקאים להשפיע על רשות השידור.

מרשות השידור – לתאגיד השידור (גרפיקה: דבר ראשון).

בשנת 1990 מתחיל עידן הטלוויזיה הרב ערוצית, עם כניסתם של שידורי הכבלים לישראל. בשנת 1993 עובר הערוץ השני משידורי נסיון לשידורים מסחריים המופעלים על ידי שלושה זכיינים, ושידוריו מעוגנים במסגרת הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו. במקביל, מתחילים גם שידורי הרדיו האזורי.

בעוד תחנות הרדיו של רשות השידור ממשיכות להחזיק בנתח משמעותי מהמאזינים, בטלוויזיה, הערוץ הראשון מתקשה לעמוד בסרגל הרייטינג ובקצב שמכתיבים המתחרים. תוך שנים ספורות צונחים אחוזי הצפייה של הערוץ למספרים חד ספרתיים. הכסף הגדול שמגיע מפרסום מסחרי לערוצים החדשים והפורמטים עתירי הרייטינג של השעשועונים ואחר-כך תכניות הריאליטי מושכים את הצופים. במקביל אגרת הטלוויזיה שגובה רשות השידור מקוצצת מ-550 שקלים בשנות השמונים, ל-350 שקלים בשנת 2007, ומועצת רשות השידור על מהלך לשינוי ארגוני ברשות על מנת להתמודד עם אתגרי העידן הרב ערוצי. בשנת 2009 חתם משרד האוצר על הסכם שכר חדש עם ועדי העובדים של רשות השידור, הכולל פרישה של 700 מעובדי הרשות.

סוף עידן

בספטמבר 2013 מחליט שר התקשורת גלעד ארדן, להקים ועדה לבחינת השידור הציבורי שבראשה עמד איש התקשורת רם לנדס. "רשות השידור חולה וצריכה שינוי דרמטי", אמר אז ארדן, "הציבור לא מקבל תמורה לאגרה". במרץ 2014 הגישה הוועדה את המלצותיה, כשהמרכזית בהן הייתה לעצור את הרפורמה שהתנהלה באותה עת ברשות השידור, ולהקים גוף שידורים חדש במקום רשות השידור. ועדת לנדס פירטה את הנחות המוצא להפעלת גוף השידור החדש; תקציב של 670-720 מליון שקל בשנה שיתוקצבו במסגרת תקציב המדינה, הגבלת הוצאות השכר בתאגיד ל 35% מתקציבו, הקמת דריקטוריון בלתי תלוי שחבריו ימונו על ידי שופט בדימוס והנהגת נהלי קידום ופיטורין המבוססים על הערכות ביצועים חצי שנתיות לעובדים המבוססים על התפלגות פעמון. עוד קבעה ועדת לנדס כי עובדי רשות השידור והטלוויזיה החינוכית שמקום עבודתם ייסגר יקבלו פיצויים הוגנים.

ביולי 2014 מאושר חוק תאגיד השידור הציבורי הקובע את תהליך הקמתו של תאגיד השידור, וסגירת רשות השידור על פי המלצות ועדת לנדס. באוגוסט 2014 ממונה דוד האן להיות כונסת הנכסים של רשות השידור. האן מתחיל בתהליך פירוקה של הרשות תוך כדי המשך השידורים עד למועד עליית שידורי התאגיד לאוויר. במרץ 2015 ממנה ועדת איתור את איש התקשורת אלד קובלנץ למנכ"ל הזמני של תאגיד השידור, וקובלנץ מתחיל בהקמת התאגיד, בבניית תוכנית ההקמה וההפעלה שלו ובגיוס עובדים.

מרשות השידור – לתאגיד השידור (גרפיקה: דבר ראשון).

במהלך 2015 מקיימת ועדת הכלכלה של הכנסת שורה של ישיבות בנושא סגירת רשות השידור והקמת התאגיד. הסוגיות המרכזיות בהן עוסקת הועדה הן תקציב ההקמה של התאגיד, תהליך גיוס העובדים לתאגיד ותהליכי הפיטורים של עובדי רשות השידור וכן במיקום אולפני התאגיד, אשר על פי חוק התאגיד מחויבים להיות ממוקמים בירושלים. תאריך היעד להתחלת שידורי התאגיד נדחה מספר פעמים בעקבות קשיים הקשורים לסוגיות אלה ונוספות.

שני גופי שידור עומדים על הרגלים, שילוב של ניימר מסי וסוארז

ביולי 2016 מתחיל הגלגל להסתובב כנגד תאגיד השידור. מצד אחד רשות השידור, שרבים מעובדיה כבר פרשו, ממשיכה לשדר. מתרבים הסיפורים על גבורתם של העובדים שחרב הפיטורין מונחת על צווארם והם ממשיכים לצאת לשטח, לסקר ולשדר מנסים למלא את לוח השידורים בתוכן ראוי. ומהצד השני, תאגיד השידור שכבר גייס מאות עובדים, משחרר סרטונים ראשונים לרשת תחת המותג החדש "כאן". בתאגיד מקפידים להציג תדמית צעירה של אנשי תקשורת מכל גווני הקשת – ימנים ושמאלנים, ערביה חילונית וערביה מסורתית, דתי, חרדי ולקוי ראיה. הסרטונים בני שתי הדקות ערוכים בקפידה ומותאמים לוויראליות ברשתות החברתיות. בעוד שני גופי השידור עומדים על רגלים רועדות, האחד נראה כמו קשיש המתקשה ללכת ואילו השני כפעוט שעושה את צעדיו הראשונים, ראש הממשלה מחליט להקפיא מצב ולדחות את העברת המקל.

בשלב הזה מישהו מחליט לעשות רוורס. ובכן, לא בדיוק רוורס מאחר ואגרת שידור כבר אין, ועדי העובדים כבר רוסקו ובעצם השאלה רשות השידור או תאגיד השידור הפכה להיות 'האם אנחנו בכלל צריכים שידור ציבורי?' שהרי ריסקנו את היכולת שלו להתקיים באופן עצמאי ומוגן מהשפעות של פוליטיקאים ופקידי אוצר. או כמו שהיטיבה לנסח זאת שרת התרבות בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-31 ביולי "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?".

בשלב הזה עובדי התאגיד החדש עושים את הצעד המתבקש ובספטמבר מתאגדים בהסתדרות. חודש וחצי אח"כ מפרסם דוד ביטן את תוכנתו לסגירת התאגיד והחייאת רשות השידור. כיוון הרוח השתנה, וכל השחקנים מסתדרים מחדש בהתאם. הקואליציה שהתנגדה לחוק התאגיד עברה לתמוך בו, נתניהו שדאג להעביר את החוק שיזם ארדן מעוניין פתאום לבטלו. אנשי הבית היהודי מרוצים מהתאגיד החדש אבל לא רוצים לפרק את הממשלה. כחלון שבסיבוב הקודם התמקם כמגן הדמוקרטיה הולך בסיבוב הנוכחי על תפקיד מגן הקופה הציבורית.

את הסלט הזה היטיב לתאר יו"ר ועדת הכלכלה, חבר הכנסת איתן כבל כשאמר, "מדובר במבצע לולייני ששנים לא נראה כמותו – אני מהאופוזיציה, רציתי להעביר חוק נגד חברים מהקואליציה שמתנגדים לחוק שיזם ראש הממשלה. זה הצריך לוליינות שלא נראתה כדוגמתה – זה שילוב של ניימר, סוארס ומסי."

בשלב הזה מחליט נתניהו לקרוא לפסק זמן. הוא מסכם עם כחלון על הקמת ועדה שתקבע מה לעשות עם השידור הציבורי. המהלך האמיתי כבר הושלם. הרשות הישנה כבר פורקה, החופש שנגזר מהיותה לא תלויה בפוליטיקאים ובפקידי אוצר לתפקודה כבר לא קיים. נראה שמה שיקרה מכאן כבר יהיה בצלמם ובדמותם של רגב, ביטן ונתניהו וכפוף למרותם של כחלון, באב"ד ולוי. העיתונאות הישראלית שוב הצליחה לפספס את תוצאות הבחירות והתעוררה מאוחר מדי. עכשיו, אחרי שהסוסים ברחו, היא יוצאת למאבק. יש מי שהכריז שהוא יתן את נפשו בשביל השידור הציבורי ויש מי שהכריז שיפתח בשביתת רעב.

והציבור הישראלי? אם אתה לא בתוך הביצה מדוע שטמפרטורת המים תעניין אותך?