התשובה: כי נשים מוכות ומזי רעב יצביעו "היידה ביבי היידה שרה!" ופעילים ופוליטיקאים מזרחים לא עומדים בתור כדי לסייע לאתיופים.

כאשר יהודי מזרח אירופה נמלטו מהפרעות בתחילת המאה ה-20 לכיוון גרמניה, רוב היהודים הגרמנים הוותיקים קיבלו אותם באיבה. רוב הפליטים היו יהודים חרדים המדברים בשפת ז'רגון גרמנית נלעגת, היידיש, גברים מרופטים, מזוקנים ונלעגים למראה, נשים עם מטפחות ראש. למרבית הזוועה, הייתה דרישה של היהודים הגרמנים, בני המעמדות הגבוהים והבינונים "בני דת משה", לממשלת גרמניה לא לקלוט אותם. החשוב לציין שיהודי גרמניה הדוברים גרמנית גבוהה שכחו שהם עצמם תוצר של האמנסיפציה שהתירה את יציאת אבותיהם מהשטעטל, בינהם מנדלסון מגדולי הפילוסופים בגרמניה.

אז מדוע חלק עצום מההיספנים הצביעו טראמפ לאחר שגידף אותם והציע להשליך רבים מהם מארה"ב? פשוט מאוד – פוליטיקה של זהויות. הפרשנים מחממי כסאות אולפני הטלוויזיה בכל העולם, לא מבינים שקובנים ומקסיקנים שקיבלו כבר את האזרחות שלהם (ובעצמם חצו באופן לא חוקי את הגדר לארה"ב) אינם רוצים להיות חלק מהאומללים המקסיקנים שחצו רעבים את הגבול ועובדים בשכר רעב בפרדסים בפלורידה והקפיטליזם מרוויח על גבם המסכן. (אובמה ניסה לתת להם אזרחות.) היספנים בעלי האזרחות, מתנשאים עליהם, לא רוצים מגע איתם.

גם עולי מרוקו הוותיקים ובוודאי המזרחים מעירק ומצרים ב-1949 לא בדיוק הזדהו עם עולי מרוקו 1956 1962 ונמנעו מקרבתם (דווקא הקיבוצניקים שנחשבו למתנשאים קלטו את ילדיהם בהצלחה מרובה מסיבה אידאולוגית של סולידריות), והפוליטיקאים המזרחיים כולל פעילים מזרחיים, ועמך ישראל המזרחים נמנעים בפועל להתערות יחד עם עולי אתיופיה. זה נשמע מוזר מכיוון שהכוח של שרי הממשלה והח"כים המזרחיים עלה פלאים דווקא בתקופת העלייה האתיופית. לא נשמע מוזר?

ובדבר ההצבעה המפתיעה של נשים בעד טראמפ, 70 אחוז מנשות פלורידה, גם היא ברורה: הנשים האלה אינן מרגישות זהות עם נשים מוטרדות מינית ומוחפצות בקרב האליטות החברתיות עד כדי שינוי דפוס הצבעה לדברים ה"חשובים" יותר מהטרדות מיניות: לאומנות, שנאת הזר (היספניות מתעבות היספניות עניות ללא אזרחות). ואת זה פרשני כורסאות אולפני הטלוויזיה אניני הטעם אינם מבינים כי הם אף פעם לא היו שם בבחינת ההוויה קובעת את ההכרה.

גם בישראל, נשים רבות מהשכבות הנמוכות והעניות, יצביעו לימין מתוך אי שייכות למרכזיות הכמעט מוחלטת של נושא ההטרדות המיניות בסדר היום של הפמיניסטיות. נשים דוויות תחת משא העוני שואלות את עצמן: מה זה ניסיון לנשק מישהי לעומת הבלאגן שלי והכמיהה שמישהו יעיף מבט אלי ויאמר לי כמה יפה אני בניגוד לבעלי הזעוף כל היום (ראה את הסרט הגאוני "שושונת קהיר הסגולה" וודי אלן). יש בארץ מאתיים אלף נשים מוכות רובן עניות, האם הן יכולות להזדהות עם סדר היום המרכזי של נשים מוטרדות כוכבות תקשורת? וכן – כמי שעשה סרט על מקלט נשים מוכות בחיפה "יותר טוב מהבית", נשים אלה שנמצאות יום יום בסכנת חיים נמצאות, גם תקציבית, בסדר היום הכי נמוך (על כך אכתוב מאמר נפרד). ויש לציין שהנשים הנפלאות והמתנדבות העובדות במקלטים, רובן נשות שמאל. האם הן מקבלות תשומת לב תקשורתית מהתקשורת שיש בה תודה לאל נשים רבות? והנשים בתקשורת מפנות זרקורים לצעדה של ויקי כנפו שהיא פמניסטית בדרגה הכי נעלה. אז מדוע שנשים אלה לא ירגישו מנוכרות ויילכו על ביבי ושרה ההוליוודיים. (בדברים אלה אינני כולל את שלי יחימוביץ' ואורלי לוי הסולידריות).

יש לי סיפור שנלקח מאירוע שהתרחש, בספרי העומד לצאת לאור בקרוב "אהבות לא שלימות", בה אסירות באושוויץ נדלקו מהמבטים העורגים של קצין ס.ס. אל יהודיה ורצו שייצא הפי אנד מהסיפור. וכאשר הגיבורה בעצמה אסירה נשאלת איך היא מפרשת את הכמיהה הזאת היא עונה: "רצינו קצת הוליווד".