1928: הסוציאליסט היחיד בקונגרס הודח
שר המסחר של ארה"ב הרברט הובר, שהתמודד מטעם המפלגה הרפובליקנית, זכה בבחירות לנשיאות לאחר שגבר על יריבו הדמוקרטי, מושל ניו יורק אל סמית', במרבית מדינות ארה"ב. בידיעה ב'דבר' מה-9 בנובמבר 1928, המסתמכת על סוכנויות ידיעות זרות, דווח שהובר קיבל 20 מיליון קולות וסמית' 15 מיליון קולות. אמנם סמית' זכה ביותר קולות מכל מועמד דימוקרטי שקדם לו, אולם "מספר הבוררים שיצביעו בעדו קובע ריקורד נמוך חדש לדימוקרטים". כאשר רק 8 מדינות בלבד תמכו במועמד הדמוקרטי. 'דבר' הדגיש גם כי החבר היחיד בבית הנבחרים מטעם הסוציאליסטים, ויקטור ברגר, לא נבחר לכהונה מחודשת.
הידיעה פותחת בתיאור לפיו "המסורת האמריקאית 'מצריף קרשים עד הבית הלבן' נשתמרה בבחירתו של הובר, קואקר ותומך קפדן באיסור-המשקאות, אשר החל את דרך חייו כנער מוכר-עיתונים ועלה להצלחה גדולה בעסקי ממון. בעיני הרפובליקאים הוא מסמל את המשך ה"רווחה" האמריקאית… דעת הדימוקרטים היא, כי צעקת הרפובליקאים 'רווחה!' היא שפעלה פעולה מכרעת על הבוחרים". אבל היה גם גורם נוסף לעלייתו: "הכל מודים, כי קולות הנשים הן שהכריעו את הכף, לא מעט מפני החיבה היתרה הנודעת לגב' הובר" (היתה זו מערכת הבחירות השלישית לנשיאות ארה"ב שבה לנשים היתה זכות הצבעה).
1960: הליקויים המרובים שיש לתקנם
ב-10 בנובמבר 1960, יומיים לאחר נצחונו של המועמד הדמוקרטי ג'ון פ. קנדי על ריצ'רד ניקסון בבחירות לנשיאות ארה"ב, פרסם סופר דבר בארה"ב שמעון שפיר מאמר פרשנות שכותרתו "משמעות הבחירה מבית ומחוץ". להלן קטעים נבחרים:
"הרוב הזעום ביותר, בו הוכרעו הבחירות לנשיאות ארה"ב, מזה 72 שנה, איננו גורע מהעובדה, כי בחירתו של הנשיא הדמוקרטי הדינאמי בן ה-43 עתידה לפי כל הסימנים לפתוח פרק חדש בתולדות המדינה… אמנם, אין הדמוקרטים מטיפים לשינויים מרחיקי-לכת במבנה הכלכלה והחברה האמריקאית, והם מחייבים את המשק הקפיטליסטי. אך אין הם דבקים בשמרנות סוציאלית ואינם מתעלמים מהליקויים המרובים שיש לתקנם. ואף כי התביעות השונות לשיפור רשת בתי-הספר, לביטוח בריאות לקשישים וכדומה הופיעו במצעים של שתי המפלגות, יש לסעיפים אלה משמעות רצינית הרבה יותר אצל הדמוקרטים, המבינים כי לטובת האוכלוסיה והמדינה יש לנקוט צעדים דחופים לתיקון הפער בין עושר הפרט וריכוז כל הכוחות בשרות הצרכן לבין חוסר האמצעים של הסקטור הציבורי והזנחת תחומי החינוך, המחקר והפיתוח, אפילו כרוכים צעדים אלה בהעלאה בלתי-פופולרית של המיסים. פגם אחר שאותו הבטיחו לתקן הוא איטיות הגידול הכלכלי של ארה"ב בעקבות פולחן התקציב המאוזן וההתנגדות לכל תכנון ממלכתי מצד יועציו הכלכליים של אייזנהאואר."
1980: משפט לא הוגן של הבוחר
כותרת מאמר הפרשנות של סופר דבר בארה"ב מרדכי ברקאי ב-6 בנובמבר 1980, יומיים לאחר תבוסתו של הנשיא הדמוקרטי המכהן ג'ימי קרטר וניצחונו של המועמד הרפובליקני רונלד רייגן, היא "התבוסה נצפתה – הנצחון ממתין להסבר". לדעתו, הצבעת הציבור האמריקאי ביטאה אכזבה ממרכיבים מסוימים בדמותו של הנשיא המכהן קרטר, ולאו דווקא אמונה או תמיכה במועמד שבסופו של דבר ניצח. וממה האכזבה? הגורם הראשון הוא הכלכלה: האינפלציה ש"היתה קטלנית בשביל קרטר" – בסקרי היציאה מהקלפיות השיבו 50 אחוז מהנשאלים כי המצב הכלכלי עמד אצלם בראש המניעים להצביע. "היתה זו איפוא הצבעה נגד קרטר, או אולי הצבעה נגד קרטר בהשראת רייגן. כי המועמד, בפנייתו האחרונה אל הבוחרים, אמר להם: שאלו את עצמכם – האם הייתם בארבע השנים האחרונות מאושרים יותר מאשר קודם? האם אתם רוצים בארבע שנים נוספות כאלו?" גם בעימות הטלוויזיוני קרטר "לא ניסה להשתחרר מתדמית הכושל הכלכלי".
הגורם הנוסף שמציין ברקאי לחוסר האמון בקרטר הוא פרשת בני הערובה האמריקנים בשגרירות בטהרן, שהוחזקו שם מעל שנה. ביום הבחירות הופצו בתקשורת תמונות מהמקום שהשפילו את כבודה של ארה"ב. בנוסף, עלה חשד בציבור שקרטר ניסה לנווט את שחרור בני הערובה כך שיתרחש בסמוך ליום הבחירות – מה שיצר בו חוסר אמון. גם תדמית ה"הגינות (של קרטר) נפגמה ללא תקנה כאשר החל לתקוף את יריבו רייגן אישית", בעוד רייגן הקרין "בטחון עצמי רב יותר", שכונה ה"אקטור-פקטור" (אפקט השחקן). "רבים משוכנעים שקרטר לא זכה למשפטו ההוגן של הבוחר", סיכם ברקאי, "כי לעומת רייגן הופלה קשות לרעה. הרפובליקאי נמדד לפי סגולותיו שעדיין לא נבחנו. הוא, הנשיא, נמדד לפי מגרעותיו שהוכחו, ואילו הישגיו נידונו להתעלמות."