דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

פניית פרסה מעוררת השראה

הרגשות מעורבים. מצד אחד, הסוגיות שעולות מהשיח הציבורי סביב סגירת התאגיד הציבורי מעוררות מחשבה עמוקה בנוגע לחופש הביטוי, לקיומה של תקשורת חופשית בישראל ולהשפעת הון-שלטון-מיקרופון על התקשורת. אלו בהחלט סוגיות שיכולות לאכלס פורומים וכנסים תקשורתיים לדיונים נשגבים על התקשורת כנשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית.

אף-על-פי-כן, הדיון הזה שהתפתח השבוע מעורר בי לא מעט פליאה וחוסר נוחות. הרי מה חדש, אני משתומם? על שום מה ולמה הפליאה הגדולה מחדירת השלטון לעיתון ומפלישת הקואליציה לטלוויזיה? מדוע נדמה כאילו נפלו השבוע השמיים הבהירים על ראשה של התקשורת הישראלית מהגילוי המדהים על הקשר האפשרי והמסוכן בין השלטון לתקשורת? ומדוע חרדה זו פורצת רק בסוגיה הנוגעת לשידור הציבורי?

בדרך כלל אני מתרחק מקלישאות, אבל סליחה, הדבשת, כן הדבשת, האם כלי התקשורת האחרים רואים את דבשתם לבושתם? הלוא במשך עשרות שנים, משנות השמונים וביתר שאת בעשור האחרון, נשלטת התקשורת בידי בעלי הון, במשק ריכוזי שקשרי ההון-שלטון בו זועקים מתוך מכבש הדפוס ומחדרי העריכה. זו תקשורת שאין בה כמעט אף כלי תקשורת שאינו מזוהה באופן גלוי, מוחצן ומגויס עם רעיונות פוליטיים ומדיניות כלכלית-חברתית מובהקת. מלחמת השוורים בין 'ידיעות אחרונות' ל'ישראל היום' משתוללת באין מפריע מיום הופעתו של החינמון ונדמה שהתקשורת מעולם לא נזעקה כפי שנזעקה השבוע להגן על סכנת הפוליטיזציה המאיימת על הערוץ הציבורי. סליחה, מה הגילוי המרעיש? התקשורת הרי שקועה עד הצוואר בביצה השלטונית, עוד לפני שהונחה אבן הפינה בתאגיד.

אותה תקשורת, יציר כפיה של המדיניות הניאו-ליברלית, זו שחיבקה את כלכלת השוק החופשי, זו השרישה אותה והגישה אותה לציבור באריזה נוצצת ומהודרת מאז תכנית הייצוב בשנות השמונים ועד התפקחות הציבור במחאה החברתית, זו שקידשה את המסחריות והתחרות, זו שהפקידה בידי הציבור את זכות הזפזופ בשלט כתחליף לזכות הציבור לדעת, אותה תקשורת שהפכה שופר בידי בעלי ההון וראשי השלטון להחלשת העבודה המאורגנת בישראל, זו שטמנה ידה בתעמולה והסתה כנגד הוועדים לאורך שנים ארוכות, לרבות כלפי ועד עובדי רשות השידור – אותה תקשורת שבראה את המציאות העגומה הקיימת כיום שבה הפוליטיקה גוברת על האתיקה, מזדעזעת ומזדעקת לפתע מאותה מעורבות שלטונית ברשות השידור ומפני הסכנה האורבת לדמוקרטיה.

נשאלת השאלה מדוע מציבים אנשי התקשורת כעת בפני הערוץ הציבורי סטנדרטים שהם עצמם רחוקים מלעמוד בהם. מדוע נגזר על השידור הציבורי ליפול או לקום על עקרון מקודש זה בעוד ששאר כלי התקשורת המזועזעים מהתופעה ספוגים עד שד מקלדותיהם בפוליטיזציה גלויה, מדוע הדיון האקדמי הנשגב מתקיים על גבם של עובדי הרשות והתאגיד גם יחד? אכן, סכנותיהם של הריכוזיות במשק ומבנה הבעלות בענף התקשורת רבות ומטרידות ונשמעות חדשות לבקרים בוועדות הכנסת. הן מאיימות על הדמוקרטיה ועל השיח הציבורי, אך יהיה זה מגוחך להטיל על סוגיית סגירת התאגיד את הסכנה הפתאומית שנשקפה השבוע לקריסת הדמוקרטיה.

זהו שיח פורה והחשוב אך יש להעמידו בפרופורציות הראויות. לא חופש הביטוי ולא פערי העלויות בין האוצר ללשכת ראש הממשלה הם הסיפור הגדול שעומד מאחורי סגירת התאגיד, אלא סוגיה מרתקת הנוגעת לעולם העבודה המאורגנת. הקמתו של התאגיד נולדה בחטא. תכנית השיקום של השידור הציבורי זימנה למקבלי ההחלטות הזדמנות היסטורית להחלשת העבודה המאורגנת באחד הוועדים החזקים במשק. אחרי שמובילי המדיניות הניאו ליברלית לשבירת העבודה המאורגנת בישראל הולידו בעשורים האחרונים אין ספור מודלים לשבירת הוועדים, החל מהעסקה קבלנית, דרך מיקור חוץ, העברת יחידות מיקוח, בענפים רבים וכנגד ועדי העובדים החזקים במשק, נולד בשנים האחרונות מודל חדש שאינו שונה במטרתו – הקמת תאגיד חיצוני כאמצעי להחלשת כוחם האירגוני של העובדים. הקמתו, כצפוי, לוותה בגל כואב של פיטורי עובדים מאורגנים שנפלטו אל שוק העבודה והובילה הלכה למעשה לפירוק כוחם האירגוני של עובדי השידור הציבורי שנקלטו בתאגיד. לרגע היה נדמה שהמשימה, שלא לומר המזימה, התממשה והצליחה לאנשי השלטון אחרי שנים ארוכות של ניסיונות כושלים. אחד מהוועדים החזקים במשק הוכנע במהלך בזק ואלגנטי תוך אחיזת עיניים של הקמת גוף חדש ורזה בדמות התאגיד, שהוא לא יותר משכפול של הגוף המקורי רק נטול נשמת העבודה המאורגנת.

והינה, התהפכו לפתע היוצרות. התאגיד החיצוני שהוקם על בירכיה של המדיניות הניאו ליברלית לשבירת העבודה המאורגנת, העז ממש תחת אפם של מקימיו הזחוחים, שלקו לרגע באופוריה מעצם הצלחת המהלך, לסמן את דרכו ככל גוף תקשורת מסחרי, בועט, נושך, שעורכיו מעזים להביע את דעותיהם הפוליטיות בפייסבוק, רחמנא ליצלן, משל היו במדינה דמוקרטית ולא ברוסיה הנאורה. הגילוי המטלטל מוביל את ראש הממשלה לבצע פניית פרסה במקום אסור מבחינתו באוטוסטראדת השוק החופשי ולחבק שוב את עובדי רשות השידור המאורגנים כיקיריו משכבר הימים. אם תרצו, זה עלול להסתיים כסוף דרמטי בעלילה סוחטת דמעות על גיבור כנוע ברגעיו האחרונים הזוכה לידו המושטת של יריבו המר.

המחשבה שעובדי רשות השידור, עובדים שצווארם היה כרוך זה מכבר סביב חבל מהודק היטב, עומדים לזכות לפתע בחנינה ובתקומה מחודשת מהתליין עצמו, האיש שרק לפני חודשים ספורים הקים את התאגיד כדי להחליש את העבודה המאורגנת בערוץ הממלכתי, כחלק ממדיניותו העקבית כנגד הוועדים החזקים במשק, היא כשלעצמה מעוררת השראה בסיפור העגום הזה שאיש אינו יכול לנחש את סופו.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!