עושה רושם שעם התקדמות הטכנולוגיה הפער הלך והצטמצם. נראה שלפני עשרים שנה, עם בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, הטרנד התהפך. ארה״ב כיום מתחילה בדרך שאנחנו הלכנו בה. כשנתניהו רץ פעם אחר פעם מבלי להציג מצע, מבלי להתוות תכנית סדורה, מבלי להתבייש בנהנתנות וההאדרה העצמית – הייתי בטוח שבארה"ב התרבות הפוליטית לא תאפשר כזה זלזול בבוחרים. היום, עשרים שנה אחרי, מסתבר שהוא באמת היה הראשון לזהות. אנשים מצביעים למי שהם רוצים להיות, ולאו דווקא למי שהוא דוגמא או מופת. כמי שגר בארה"ב יותר ממחצית הזמן הזה, הדבר שלא האמנתי שיקרה וקרה הוא חוסר הבושה, וההתעלמות מהתוכן. אדם יכול להתעלם מהצורך לומר אמת באופן בוטה, והדבר לא מונע מבעדו מלהיות ראש ממשלה או נשיא.
כולם רוצים להיות נאים וכריזמטיים כמו ברק אובמה, עשירים וחסרי כבלים כמו טראמפ. אף אחד לא רוצה להיות התלמידה הטובה ביותר וחביבת המורים כמו קלינטון, ובטח שאף אחד לא רוצה להיות הרצוג שמתעקש להעמיק ולמצב את הדימוי שלו כנמושה. טראמפ לא מקשיב, לא תוהה, לא מתלבט.
באחד מאתרי הימין ההזוי קראתי פוסט שניסה לשכנע בוחרים אוונגליסטים, נוצרים אדוקים, להצביע לטראמפ למרות האמירות והמעשים הבלתי הגונים שלו. הפוסט השווה את טראמפ למלך שאול בכך שגם הוא היה מלך שלא עשה את הישר בעיני ה', וטען שכנראה התכנית האלוהית יכולה להיות כזו שמעדיפה חוטאים.
ההשוואה הזו בין טראמפ לשאול המלך מקוממת ברמה האישית. שאול הוא גיבור טראגי, מחושב, ענו ונחבא אל הכלים. אף אחד לא יטען שבתהליך הכתרתו, חשף טראמפ איזו מן התכונות הללו. אבל הדמיון נמצא בעיקר בתהליך שהביא להמלכת שאול. העם דרש שיגידו לו מה לעשות. לא עוד התלבטויות ושאלות – העם רוצה מנהיג שיודע. בעולם של תקינות פוליטית בו כולם שווים, אנחנו נסמכים על הצהרות אישיות. טראמפ פשוט יודע שהוא הטוב ביותר, וכשהוא אומר זאת בבטחון ובכריזמה, אנחנו מאמינים לו.
הנשיא הנבחר של ארה"ב קיבל מנדט מבוחריו לעשות כל מה שהוא רוצה. בהסתמך על הדוגמא מבית, אני חושש שימשיך להאשים את הליברלים במחדליו. הוא לא ידע לקחת עליהם אחריות בדיוק כמו חברו מרחוב בלפור.
האם הכל רע ונורא? ממש לא. חלק מהמשימות שהצהיר שייקח על עצמו נחוצות ומועילות מאין כמותן. התשתיות בארה"ב מתפוררות והוא המועמד היחיד שהבטיח ברצינות לשקם אותן. כששני בתי הנבחרים בשליטת הרפובליקאים, הוא יוכל להעביר רפורמות נחוצות במיסוי. תושבי הספר ופועלי הפלדה במרכז ארצות הברית באמת נזנחו לגורלם. גם אם הדעות חלוקות לגבי הדרך, שיפור בכלכלה של אזורים אלה ותמיכה בתושביהם הם ראויים והכרחיים. השאלה העיקרית היא אם המשאבים הנחוצים לתיקון העוולה הזו ימצאו במיסוי העשירים, או על חשבון תוכניות התמיכה בעניים בערים הגדולות – שרובם בני מיעוטים.
בברוקלין היום מצב הרוח היה שפוף במיוחד. אנשים ברחוב התגודדו באופן לא אמריקאי בעליל ודנו בתוצאות הבחירות. בקבוצה כזו שעברתי לידה גבר מבוגר בשיער פרוע אמר שהוא לא מאמין כמה זה נורא שהליצן הזה יהיה נשיא. המשפט הבא שלו היה, מה שלא יהיה הוא לא יכול להיות גרוע מאובמה החלאה. האשה שלידו אמרה, עוד לפני הבחירות טענתי שנקודת האור היחידה תהיה שאחד מהמתמודדים בטוח לא יהיה נשיא.
