רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995 הוא פעולת הטרור העוצמתית ביותר שבוצעה על ידי יהודי במדינת ישראל מאז שקמה: צעיר יהודי הצליח לירות למוות בראש הממשלה של מדינת היהודים, במטרה מוצהרת לעצור את מהלכיו המדיניים. אבל הרוצח של רבין לא היה הישראלי הראשון שהשתמש באלימות להשגת מטרות אידאולוגיות, וכפי שנראה בהמשך – גם לא האחרון. קדמו לו מחתרות דתיות ואנטי-דתיות בשנות החמישים, חבורות משיחיות שזממו לפוצץ את הר הבית בשנות השמונים ולצידן גזענים חשוכים שפגעו בערבים פלסטינים. קבוצות השוליים האלה היו כאן תמיד, והציבו אתגר לחברה הישראלית – כיצד להגן על הדמוקרטיה מפני מי שחותר תחת עצם קיומה?

בשנה האחרונה הסתמנה מגמת שינוי במאבק של מדינת ישראל בטרור היהודי. לצד הצלחות בחקירות ובהגשת כתבי אישום, בשב"כ ובמשטרה החלו להשתמש בכלים שכמעט לא השתמשו בהם בעבר כנגד אזרחים יהודים – מעצרים וצווים מינהליים של פעילים שסומנו כמסוכנים, המרחיקים אותם מאזורים מועדים לפורענות. במקביל, מספר הפיגועים היהודיים צנח בצורה דרמטית. אבל ההצלחה הזו מעוררת גם שאלות – האם הגברת השימוש היא אכן הסיבה לירידה במספר מעשי הטרור? אם כן, האם זהו כלי שיחזיק מעמד לאורך זמן? עד כמה ראוי שחברה דמוקרטית תשתמש בו, והאם ישנן עוד חלופות?

מבעירים את השטח: הטרור היהודי של "תג מחיר"

הצורה הנפוצה ביותר של פעולות טרור יהודי בשנים האחרונות זכתה לכינוי "תג מחיר". מדובר בפיגועים המבוצעים בעיקר באזורי יהודה ושומרון, וכוללים הצתה של מסגדים, רכבים ומבנים בתוך כפרים פלסטיניים, ובמקרים רבים גם השחתה של מקומות קדושים כגון מסגדים או בתי קברות. על פי נתוני השב"כ, בין השנים 2011 ל-2015 בוצעו לא פחות מ-105 פיגועים כאלה. למפגעים, חבורות צעירים קיצוניות מגבעות יהודה ושומרון, יש כמה מטרות טקטיות – הפחדת הפלסטינים השכנים, ומניעת מהלכים של צה"ל כנגד ההתיישבות ביהודה ושומרון – פינוי מאחזים למשל – ע"י הבערת השטח.

חלק מההשראה הרעיונית למעשים אלו ניתן למצוא במאמר שפירסם הרב יוסף אליצור מישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר ב-2009, בו כתב כי "אם ליהודים אין שקט – גם לערבים אין שקט; אם הערבים מנצחים בגלל אלימות כלפי יהודים – גם היהודים ינצחו באלימות כלפי ערבים", ופירט מספר המלצות ש"נוסו בהצלחה" ביישוב יצהר – "כל כניסה של גורמים עוינים ליישוב דורשת כוחות רבים, ומסתיימת בנזק רב לרכוש צה"לי ומשטרתי, נזק רב עוד יותר לרכוש וגוף ערבי, ולגזרה בוערת מכל כיוון למשך כמה ימים". האם אליצור עמד לדין על פרסום הדברים האלה? שאלה טובה, נחזור אליה בהמשך.

שש שנים מאוחר יותר חיבר משה אורבך, פעיל ימין קיצוני מבני ברק, מסמך בן 13 עמודים שכותרתו "מלכות הזדון". המסמך בן 13 העמודים מהווה מדריך מעשי הרבה יותר לביצוע פיגועים נגד ערבים. ככל הידוע, אורבך נעצר לפני שהספיק להפיץ את המסמך, אך נראה שכתיבתו מתבססת על ידע מ"השטח" של פעילים שביצעו מעשים מעין אלו: "אז אם אחרי שהבנת את הסיכונים ויש לך ניסיון בהצתות למיניהן, שזה דבר ממש חשוב, במיוחד כשהולכים על דברים כבדים כאלה, החלטת שאתה הולך על זה – קדימה למשימה….מחפשים דלת חלשה שאפשר לפרוץ בקלות. מצאנו? פורצים. לא מצאנו? לא הצלחנו לפרוץ? מנסים לפרוץ חלון. לא הצלחנו? פשוט שוברים דלת מזכוכית או חלון, שופכים לבפנים את הבנזין או פשוט מדליקים את הבקת"ב ( בקבוק תבערה – מ.ר.) וזורקים איך שאפשר. כמובן שדבר ראשון מרססים אחרי שמחליטים על בית כלשהו, על מנת שלא לעכב את הבריחה…"

בעקבות ההצתה בדומא: המדינה מחריפה אמצעים

עשרות הפעולות, שבוצעו בלילה ללא השארת עקבות, זכו לפרסום רב בתקשורת וגינוי ציבורי רחב – אבל לא למענה הולם מרשויות אכיפת החוק. המשטרה והשב"כ התקשו ללכוד את המבצעים, שהמשיכו בשלהם. לאחר כארבע שנים שבו דפוס ה"תג מחיר" חזר על עצמו, גם המשטרה נערכה מחדש והקימה יחידה ייעודית לטיפול בתופעה. "היחידה ללוחמה בפשיעה לאומנית" הוקמה כחלק ממחוז ש"י ואוישה בעשרות שוטרים וקצינים. שיתוף הפעולה בינה לבין השב"כ הוביל להגדלת החקירות וכתבי האישום, ועדיין מדי כמה שבועות התעוררו הפלסטינים ביו"ש ואזרחי ישראל לעוד הצתת רכב, גרפיטי על בית או מסגד שחולל.

ואז, ב-31 ביולי 2015, אירעה ההצתה בדומא.

בהצתת ביתה של משפחת דוואבשה בכפר דומא שבשומרון נשרפו חיים בני הזוג עלי וריהאם דוואבשה ובנם עלי. רק הבן אחמד בן ה-4 נותר בחיים, ועל קירות הבית רוססו הכתובות "יחי המלך המשיח" ו"נקמה". הזעזוע הציבורי מהאירוע גרם לשב"כ, למשטרה ולפרקליטות להעלות מדרגה במאבק נגד הטרור היהודי – גם כדי להעמיד לדין את המבצעים (שבאותה עת לא היתה ודאות מוחלטת שהם יהודים) וגם כדי למנוע אירועים דומים בעתיד.

עליית המדרגה התבטאה בשימוש במעצרים וצווי הרחקה מינהליים, המאפשרים להגביל באופן חריג את חירויות האזרח למען שמירה על בטחון המדינה. סמכויות אלו, הנשענות על חוקי שעת החירום בישראל, היו ועודן בשימוש בעיקר כנגד פלסטינים שהיו חשודים בטרור נגד ישראל (נכון לדצמבר 2015 היו 584 פלסטינים מיהודה ושומרון במעצר מינהלי ע"י ישראל). מדובר בצווי הגבלת תנועה באזור מסוים או מעצר בית לילי, שניתנים לבקשת כוחות הביטחון ובאישור שופט, כאשר לעצור לא עומדת הזכות להבין למה נעצר ולהגן על עצמו באמצעות עורך דין. המקרה הקיצוני ביותר הוא מעצר מלא שיכול לארוך גם חודשים.

ההצתה של בית משפחת דוואבשה בדומא (צילום: פלאש 90)

ההצתה של בית משפחת דוואבשה בדומא (צילום: פלאש 90)

מאז הפיגוע בדומא ב2015 הרחיבו גורמי האכיפה את השימוש בצווי ההגבלה על מנת להתמודד עם האיומים מנערי הגבעות המעורבים בפעילות אלימה ופיגועי טרור יהודי. אם בשנת 2013 הוצאו 13 צווי הגבלה וב-2014 הוצאו 14 צווים, בשנת 2015 זינק מספר הצווים ל-45, ובחציון הראשון של 2016 הוצאו 51 צווים. שלושה פעילים מרכזיים בימין הקיצוני אף נעצרו במעצר מינהלי מיד לאחר האירוע, ובהמשך נעצרו גם החשודים באירוע במעצר מינהלי.

במקביל לעלייה בשימוש בצווים ובמעצרים המנהליים, מתגאים בשב"כ בהפחתה דרמטית של פיגועי הטרור היהודי. ב-2013 בוצעו 25 פיגועים ע"י יהודים, ב-2014 ירד מספרם ל-16 (אך החומרה של חלקם עלתה – למשל רצח מוחמד אבו-ח'דיר), וגם ב-2015 בוצעו 16 פיגועים (שכללו גם את ההצתה בדומא). אולם בחציון הראשון של 2016, כשהחשודים בפיגוע דומא כבר היו במעצר (מינהלי) ובחקירה, בוצע פיגוע אחד בלבד.

פיגועי טרור יהודי וצווי הרחקה לפעילי ימין קיצוני, לפי שנים (גרפיקה: דבר ראשון)

פיגועי טרור יהודי וצווי הרחקה לפעילי ימין קיצוני, לפי שנים (גרפיקה: דבר ראשון)

סמכויות חירום: שימוש מוגזם או הכרחי?

הבסיס החוקי לשימוש בסמכות הזו נובע מכך שעם הקמתה של מדינת ישראל, בעיצומה של מלחמת העצמאות, הכריזה הממשלה הטרייה שלה על "מצב חירום". בכך היא המשיכה את השימוש בתקנות שעת החירום, שנשארו כאן עוד מימי המנדט הבריטי, ומעניקות לממשלה סמכויות נרחבות מהקבוע בחוק ה"רגיל". סמכויות שעת החירום כוללות, למשל הוצאת צווי ריתוק לעובדים, או חקיקת תקנות מזורזת ללא אישור הכנסת. אחד ההסדרים שמצב זה מאפשר הוא הפעלת המעצרים וצווי ההרחקה המנהליים לחשודים בעבירות של פגיעה בביטחון המדינה. מאז ההכרזה על מצב החירום לפני 68 שנה, הוא לא בוטל עד עצם היום הזה.

בניגוד למעצרים "רגילים", שנועדו לחקור פשע שכבר בוצע, הצווים המינהליים נועדו לעצור את הפיגוע שעדיין לא בוצע. אבל עם השנים, השימוש בהם הורחב הרבה מעבר לכך, מה שמעורר עליהם ביקורת משפטית. "השימוש המקורי והמוצדק שצריך לעשות בצווים האלה הוא רק לפני שמפגע עושה מעשה, ויש הסתברות מאוד גבוהה שזה עומד לקרות", אומר ברק מדינה, פרופ' למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, "היום משתמשים בזה מסיבות אחרות, בעיקר בגלל שאין ראיות להעמיד אותם לדין הם כבר עשו מעשים רעים אבל לא ניתן להוכיח את זה בבית המשפט. התוצאה היא שעוקפים את ההגנות של הנאשמים בהליכים פליליים, הגנות שאסור לבטל אותן".

על אף שייתכן שהשימוש במעצרים המינהליים מנע פיגועי טרור יהודי, מדינה מזהיר משימוש בלתי מידתי בהם. "מצד אחד ברור שזה אפקטיבי והיעילות מוכחת, אבל מצד שני אף אחד לא יכול להגיד האם את כל מי שהחזקנו במעצר באמת היה צריך לעצור. אחד מכל עשרה שעצרנו באמת היה עושה פיגוע, אבל מה עם התשעה האחרים? הראיה שזה יעיל זה ראיה חזקה, אבל האם זה היה נחוץ?"

פרופ' עמיחי כהן, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפט בין לאומי בקריה האקדמית אונו, מפריד בין מעצר מינהלי לבין צו הרחקה מינהלי. "יש הבדל בין מעצר לבין צווי הגבלה מסוגים שונים שהם פחות דרמטים שהם צווי איסור כניסה לאזור מסוים, מעצר בית", הוא מסביר, "יש הרבה מדינות בעולם שמפעילות צווים מינהליים. לעומת זאת לשים מישהו בכלא שנה-שנתיים בלי שהוא עבר משפט, זה דבר מאוד קשה. צריך לעשות את זה רק במקרים שאין ברירה, ואני חושב שמדינת ישראל נזהרת."

כהן מוסיף שהמשפט הפלילי אינם מתאימים כדי לעצור טרור. "המאבק בטרור דורש דברים חמורים יותר", הוא מוסיף שלדעתו מדובר בשאלה של זכויות אזרח מול כוח אדם. "אם אתה חושד שמישהו טרוריסט, וזה מישהו שנמצא בישראל, תשתמש בכוח האדם שלך ותעקוב אחריו. העניין הוא שזה עולה המון כסף. השאלה היא כמה כסף אני מוכן להשקיע בשביל לא לגזול את החירות מאנשים שלא הרשעתי במשפט הפלילי."

רק לפני שבועיים, בדיון סוער בוועדת החוקה על מצב החירום, הגן המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד רז נזרי על הצווים המינהליים. "המילים הדרמטיות של פגיעה אנושה בזכויות אדם הן תיאור מופרך למצב שקיים עשרות שנים", אמר נזרי, "מעצר מנהלי הוא כלי בעייתי ביותר, אבל אין לנו פריבילגיה להיצמד רק לערך אחד. המעצר המנהלי מציל חיים, ומשתמשים בו רק כשאין דרך אחרת למנוע סכנה."

מפחדים להתעמת עם ההסתה

המשפטן והעיתונאי פרופ' משה נגבי סבור שהעניין העיקרי במאבק בטרור היהודי אינו הצווים המנהליים או החוסר בכוח אדם. "הבעיה המרכזית שיש היום היא חוסר ההבנה שצריך לטפל בהסתה", הוא מתריע, "ממשיכים להבליג על הסתה חמורה, והסתה של רבנים בפרט".

"אני רוצה להזכיר שיגאל עמיר אמר בחקירה שלו שבלי פסק הלכה שהוציאו רבנים על 'דין רודף' ו'דין מוסר' לרבין, הוא לא היה מסוגל לרצוח", אומר נגבי, "עד עצם היום הזה, אותם רבנים שהוציא את ה'דין רודף' ממשיכים להלך חופשי. מבחינתם זה היה רצח מושלם – הוא גם השיג את המטרות שלו, וגם הם לא שילמו מחיר" אומר נגבי, "לדעתי הבעיה המרכזית היא שמפחדים להתעמת עם רבנים קנאים שמוציאים פסקי הלכה."

"אותם רבנים שהוציא את ה'דין רודף' ממשיכים להלך חופשי". פרופ' משה נגבי (צילום: יוסי זמיר פלאש 90)

"אותם רבנים שהוציא את ה'דין רודף' ממשיכים להלך חופשי". פרופ' משה נגבי (צילום: יוסי זמיר פלאש 90)

הנגבי מזכיר כי לפני רצח רבין הוציא הרב עידו אלבה את הספר "ברוך הגבר", שמשבח את טבח 29 המתפללים המוסלמים במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין. הספר יצא לאור בברכתו של הרב יצחק גינצבורג. "זה היה שנה וחצי לפני הרצח. הרב גינצבורג עד היום לא נתן את הדין, והוא רב בעל השפעה גדולה מאוד בציבורים מסוימים, בציונות הדתית היותר קיצונית. הייתי בטוח שאחרי רצח רבין זה יהיה ברור מאליו. אף לקח לא נלמד". גם מי שהיה שר הדתות בממשלת רבין, שמעון שיטרית, סיפר שהוא רצה להעמיד לדין רבני ערים שמקבלים משכורת מהמדינה והוציאו דין רודף ודין מוסר לרבין, אבל פרס כראש ממשלה אמר לו 'אני לא רוצה להתעמת עם האנשים האלה'."

"גם אנשי המחתרת היהודית, שביצעו פיגועים חמורים נגד ערבים ותכננו לפוצץ את הר הבית, אמרו במשפט שלכל פעולה שעשו הם קיבלו הכשר מרבנים, כולל רצח של סטודנטיות פלסטיניות ומילכוד מכוניותיהם של ראשי הערים. הם נקבו בשמות, ולא עשו לרבנים האלה כלום. אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שהמשטרה מפחדת לפעול נגד הרבנים אבל הנה, זה מה שקורה", מוסיף נגבי. אם זה לא מספיק, גם אנשי המחתרת היהודית עצמם ריצו תקופות מאסר קצרות יחסית.

דוגמה מובהקת לחוסר טיפול בהסתה היא הספר "תורת המלך" שיצא לאור ב-2009 ונכתב על ידי הרבנים יוסף אליצור (שהוזכר בתחילת כתבה זו) ויצחק שפירא. הספר עסק בדיון הלכתי על "דיני נפשות בין ישראל לעמים" – כלומר מתי מותר לפגוע ב"גויים" ובבוגדים יהודים מבית. "עלה בידינו שמהפסוק 'לא תרצח' אי אפשר ללמוד איסור הריגת הגוי", כותבים מחברי הספר, ומוסיפים כי בזמן מלחמה מותר להרוג כל אזרח מהצד שכנגד: "כל אזרח במלכות שנגדנו, שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם – נחשב רודף והריגתו מותרת", הם כותבים, וכוללים בכך גם תינוקות.

היה ניתן לצפות שבמדינת ישראל של שנות האלפיים, פרסום הקורא בגלוי לרצח חפים מפשע יוביל להעמדה לדין של מחבריו – אז זהו, שלא. המשטרה אמנם פתחה בחקירה נגד מחברי הספר ורבנים בכירים שהביעו את תמיכתם בו, אך בפרקליטות המדינה הוחלט לסגור את התיק מ"חוסר ראיות". קבוצת ארגונים דתיים וחילוניים הגישה עתירה לבג"ץ כנגד סגירת התיק, אך גם היא נדחתה בדצמבר 2015. בנוסף, דווח בספטמבר השנה כי היועץ המשפטי לממשלה יחליט בתוך חודש האם להעמיד לדין את הרב אליצור על פרסום המאמר "ערבות הדדית", אותו מאמר הקורא לפגיעה בגוף וברכוש ערבי כדי לעכב את פעולות הצבא. נזכיר שהמאמר פורסם לפני מעל שבע שנים.

ייתכן שחלק מהקושי נובע מההגדרה הנוקשה יחסית של עבירת ההסתה לגזענות בחוק הישראלי, הקובע כי "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים". כלומר החוק בישראל ייחודי בכך שהפרסום מהווה עבירה רק אם מוכחת "מטרה להסית לגזענות" ולא סתם פרסום גזעני. "אנחנו יותר קרובים לגישה האמריקאית", מסביר פרופ' כהן, "בישראל מוכנים לתת מרחב גם מול אמירות גזעניות, בישראל לא מעמידים לדין על עבירות כאלה, חופש הביטוי גובר. באירופה, אם הופץ פרסום גזעני, זה כשלעצמו מהווה עבירה."

"העניין הוא מי משחק בחוקים הדמוקרטיים ומי לא"

ניתן היה לחשוב שיש כאן חוסר הסכמה בין דתיים לחילוניים או בין שמאל לימין, אך פרופ' נגבי רואה את הדברים אחרת. "יש בציבור הדתי אנשים הומניסטים וערכיים כמו הרב יואל בן נון ועוד רבים אחרים, ויש כאלה קיצוניים. זה לא קשור לימין ושמאל, למשל הרב בן נון הוא בעד התנחלויות. העניין הוא מי משחק בחוקים הדמוקרטים ומי לא".