צער רב. נפטר דודי וילי, מאחרוני הילדים הנפילים ניצולי השואה, שרד את מכונת ההרג של הנאצים בברטיסלבה, הנאצים ההונגרים בבודפשט, באושוויץ ובוכנוולד, צעדות מוות בכל אירופה, ועוד מחנות אלוהים ישמור בדרך. ילד-איש קטן מובל בתופת. בתחנה הסופית בבוכנוואלד, הושלך על ידי הנאצים לבריכת ביוב עם מאות אסירים, רק בנס נימשה וניצל ילד-שלד. שכב למעלה משנה בבית חולים של המשחררים האמריקאים כדי להציל את חייו, קיבתו הצטמקה לכל חייו. צלחת מרק וזהו. שרד מחנה מעצר בריטי שם בידיו הנפלאות פיסל כלי שחמט באולרו, שרד את מלחמת השחרור ניצל משיירת יחיעם ממנה איש לא חזר. בדרך נס הוא ניצל.

עד גיל 60 התנדב למילואים ובגאווה היה שולף את תעודה ההוקרה שקיבל על שירותו בחיל ההנדסה הקרבית. הציל בני אדם רבים במיומנותו הבלתי רגילה, לפרק מוקשים במקומות בלתי עבירים. שרדן לנצח.

בשפל הקשיים בודד בעולם, אדם טוב במיוחד בקיבוץ מצובה שיקם אותו והוא הרגיש אהבה אליו ואל הקיבוץ. אסיר תודה לנצח, הזיל דמעות אהבה נרגשות אל האיש הטוב – כאשר ארגנתי ביניהם מפגש בקיבוץ לאחר 30 שנה. כל חייו עבד כפועל בניין – תפסן בנייה מהטובים שידעה הארץ, בנה מסדום ועד תל אביב.

שתקן היה. לילדיו לא סיפר כלום על מה שעבר עליו. וכאשר שאלוהו ביטל בהינף יד: "היה".

רק אני עם יצרי הקדומים שהועידו לי את קריירת הקולנוען והסופר הנודניק הצליחו למצער לדובב אותו ואת אימי "שותפתו" להצלה מאושוויץ . וזה הצליח לי לפעמים, למזלי.

סודו הגדול: עד יום מותו, חלם כל לילה על אמו שנרצחה באושוויץ. מעולם לא נשמע מתלונן. חוץ מפעם אחת כשמישהו הכריז ששישה מליון שנרצחו באושוויץ היו נשמות חוטאות. את זה הוא לא שכח עד נשמתו האחרונה.

דאג לארץ בצורה משונה מאוד: בכיסיו החזיק קרעי עיתונים בהם נכתב על איומי האויב על הארץ הזו. אף שמעולם לא פחד על עצמו, מעולם לא ירד למקלט. ידע את המוות איספור פעמים.

למזלו התחתן עם ג'ולי הנפלאה יוצאת מרוקו ובני משפחתה ובראשם אחיה של ג'ולי אמיל אלימלך קצין משטרה צבאית ראשי בצה"ל לשעבר, אהבו אותו אהבת נפש, העניקו לו חום שנגזל ממנו בילדותו. וסוף סוף התחיל לדבר. והוא החזיר אהבה, לחיצת ידו וחיבוקו – אין כמותם לאהבה, עד סוף ימיו רצה להרגיש מגע יד אדם – בהכרה מעורפלת חיפש את ידינו ולפתן. מעולם לא ראיתי אהבה כמו שאהב את אשתו ג'ולי. "בזכותה אני חי" היה נוהג לומר ומחבקה, מביך את ג'ולי אשתו הביישנית.

אימי ניצולת אושוויץ הדריכה את ג'ולי אשתו לפני נישואיהם: "תני לו מרק רותח אפילו בימי חמסין, תחושת הקור המצמרר תישאר אתו לנצח" אמרה אימי ז"ל.

קמצן לא היה, ביד נדיבה חלק את המעט שהיה. אבל את כל התנורים, מגהצים, כיריים חשמליות שהשליכו לפחים הוא הביא הביתה ובידיו הנפלאות שהצילו אותו במחנות, הציל אותם הפיח בהם חיים לא נתן להם למות – למגינתה של הדודה ג'ולי האסטתיקנית. אפילו מסמרים חלודים היה מחייה: אסור לתת למות לכלים שתצטרך אותם להצלת חיים. פעם-אף פעם אינך יודע מתי.

למזלם של ילדיו זכו לאב חם שמעולם לא העיר להם. משום מה חשב שזה מיותר. קיתונות של נזיפות בשביל מה זה טוב? עוד יגיעו רבות בחייהם.

עלי להתוודות ויסלח לי אבי בשמים, טוב היה לי ווילי בחיבוקיו, שתקנותו, והיכולת שלי כילד לקפוץ על ראשו וגבו "להתעלל בו" והוא קיבל את זה באהבה או שלא באהבה. רק חיוכו הטוב והמיטיב היה טוב מכל אב שבעולם. איש פשוט היה, שהפייסבוק עוזר לי לפרסם מקצת ממנו. והוא שואל באמת באמת: "בשביל מה?"
טוב לדוד וילי ברגבי ארצנו מרגבים זרים. זו מתנת חייו.