שגרירות דנמרק בישראל ערכה בשבוע שעבר אירוע ייחודי במרכז פרס לשלום וחדשנות ביפו לציון תחילת השנה ה-80 להצלת יהודי דנמרק במלחמת העולם השנייה, ו-400 שנים ליהדות דנמרק. "ב-1622 הוזמנו יהודים לדנמרק על ידי המלך", אומר ל'דבר' מנהל המוזיאון היהודי בקופנהגן, יאנס מולר-ינסן, שביקר בישראל. "מזה 400 שנים, החיים היהודיים הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הדנית, ואת זה אנחנו מתכננים לחגוג, לציין ולזכור בשורה של אירועים שייערכו בשנה הקרובה".

מולר-ינסן ביקר בישראל לרגל השקתו של "קולות בדממה" – מיזם חינוכי ייחודי שיביא את סיפור הצלת יהודי דנמרק בעברית, בערבית ובאנגלית לאלפי תלמידים בארץ ובחו"ל. את המיזם הפיקו שגרירות דנמרק בישראל ובית לוחמי הגטאות.

"גם בדנמרק הייתה אנטישמיות, אבל בית המלוכה הגן על היהודים"

המוזיאון היהודי בקופנהגן, שעומד להיפתח מחדש אחרי שנתיים שבהן היה סגור, מורכב משלוש תערוכות. התערוכה הראשונה הולכת אחורה לסוף ימי הביניים ומוקדשת להיסטוריה היהודית בדנמרק. "זה סיפור שמתחיל במכתב ששלח המלך כריסטיאן הרביעי ליהודים ספרדים באמסטרדם ובהמבורג", מסביר מולר-ינסן, היסטוריון של הנצרות בימי הביניים. "המלך הזמין אותם להתיישב בממלכתו. תחילה באזור שמצוי כיום בגרמניה, ובהמשך בכל הממלכה. התערוכה מספרת על התפתחותה של הקהילה עד לימי תור הזהב בסוף המאה ה-19".

התערוכה הראשונה מתחילה מסוף ימי הביניים ומסתיימת בסוף המאה ה-19 (צילום: המוזיאון היהודי בקופנהגן)

מולר-ינסן לא יהודי, אבל נרגש מההיסטוריה היהודית כאילו הייתה זו ההיסטוריה שלו. "הקהילה היהודית שהחלה לצמוח בממלכה במאה ה-17, התבססה במהלך המאה ה-18. אז הוקמו המוסדות היהודיים, בתי כנסת ובתי קברות בערים השונות. ב-1814 זכו היהודים לאזרחות שווה. באחת בוטל מעמדם. לא עוד 'היהודים של המלך' אלא 'דנים בני דת משה'. היו לכך יתרונות והיו חסרונות. עם השוויון בפני החוק בוטלו גם הפריבילגיות".

מולר-ינסן מתעקש שבמשך מאות השנים שחלפו, תמיד היו בדנמרק קבוצות אנטישמיות. "בין הבישופים של דנמרק תמיד היו גם בישופים אנטישמיים שניסו לפגוע במעמדם של היהודים, לסגור אותם בגטאות, או להקשות עליהם בדרכים אחרות שמוכרות לנו מההיסטוריה היהודית. אלא שבית המלוכה הדני התנגד לכך באדיקות והגן על היהודים".

יאנס מולר-ינסן. "בין הבישופים של דנמרק תמיד היו גם בישופים אנטישמיים" (צילום: אלבום פרטי)

במשך 400 שנות הקהילה היהודית בדנמרק לא היו מהומות אלימות נגד היהודים, וגם כשהיו הפגנות, לא נרשמו נפגעים בנפש. "זה דבר ייחודי עבור היהודים באירופה", אומר מולר-ינסן. "לכן יש מי שטועה לחשוב שמחלת האנטישמיות דילגה על דנמרק. זה לא נכון. הדנים לא פחות אנטישמים או גזענים מיתר האומות. הסיבות לכך שהיהודים בדנמרק היו מוגנים הן בעיקר הברית בין בית המלוכה ליהודים, וההצלחה של השלטון להשתית סדר פנימי".

הרב הראשי של דנמרק, יאיר מלכיאור, סבור שלא די בבית המלוכה כדי לספק ביטחון לקהילה היהודית במשך 400 שנים. "זה נכון שהמלך הגן על היהודים, אבל המלך לבדו לא יכול היה להגן עליהם. העם הדני עצמו היה מי שהגן על היהודים, לאורך כל השנים האלה ובמיוחד בימי השואה".

מלכיאור גדל בירושלים, ומכהן כרב של דנמרק כבר תשע שנים. הוא נצר לשושלת של רבנים ואישי ציבור ידועים: סבא רבא שלו, מרכוס מלכיאור, התמנה לרבה הראשי של דנמרק ב-1947 וכיהן בתפקיד עד פטירתו ב-1969, אז הוחלף על ידי בנו בנט מלכיאור. מיכאל מלכיאור (בנו של בנט ואביו של יאיר) היה רבה הראשי של נורבגיה, ולאחר מכן כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה-מימד, וכשר לענייני חברה ותפוצות בממשלתו של אהוד ברק.

ההסתרה, התחבולות וההצלה

שתי תערוכות נוספות במוזיאון מוקדשות למבצע ההצלה שזיכה את המחתרת הדנית באות חסידת אומות עולם. תערוכה אחת מציגה את מבצע ההצלה בפרספקטיבה של גורל היהודים במחצית הראשונה של המאה ה-20 – החל מהפוגרומים במזרח אירופה, עבור במלחמת העולם הראשונה, ועד לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה השכנה.

בתערוכה השנייה מוקרן סרט של מציאות מדומה. בסרט עובר הצופה את תלאות הדרך של יהודי דני תחת הכיבוש הנאצי – החל מחיי היומיום לפני ההחלטה להעביר את היהודים למחנות ריכוז, עבור בדרך החתחתים שעברו היהודים מהרגע שבו שכניהם הדנים הורו להם להסתתר, עד לשיט הלילי לשבדיה שהציל את חייהם.

המוזיאון היהודי בקופנהגן. התערוכה השנייה מראה את התקופה מהפוגרומים עד עליית הנאצים; והשלישית מציגה את התלאות תחת הכיבוש הנאצי ומסתיימת בבריחה לשבדיה (צילום: המוזיאון היהודי בקופנהגן)

לצבא הנאצי נדרשו שש שעות בלבד של קרבות כדי לכבוש את דנמרק הקטנה באפריל 1940. ממשלת דנמרק נכנעה לנאצים במהירות, ויש שיגידו בפחדנות, כדי למנוע לחימה בתוך הערים הדניות.

בשנים הראשונות לכיבוש הנאצי הורה היטלר לשלוט בדנמרק דרך "פרוטקטורט" – לא לפגוע בבית המלוכה ולא להתערב בענייניהם הפנימיים של הדנים. הצבא הגרמני היה נוכח בכוח מדולדל בדנמרק, והיטלר הורה להשאיר את הממשלה, המשטרה והמערכות האזרחיות לנהל את הממלכה.

בשל המצב הייחודי הזה, רבים מיהודי דנמרק המשיכו בחייהם כרגיל. המלך הדני כריסטיאן העשירי היה קרוב ליהודי דנמרק כשם שהיו קודמיו. על פי המיתוס, לאחר שכבשו הנאצים את דנמרק, לבש המלך מגן דוד צהוב והורה לכל בני עמו לעשות כן, עד שבוטלה הגזירה. ההיסטוריונים אמנם הפריכו את הסיפור הזה, אך תפוצתו בדנמרק מעידה על רוח הדברים.

מולר-ינסן מסביר שהסיפור על החיים השלווים לכאורה של יהודי דנמרק בסוף שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40 נוצר ממיתוס שטופח לאחר המלחמה. "השלטונות הדניים מנעו מרבבות יהודים גרמנים את האפשרות להגר לדנמרק, או לברוח דרכה למקום אחר. רק מאות מבין האלפים הרבים שניסו זכו להגר לדנמרק. אותם היהודים שנאסרה כניסתם לממלכה נרצחו בסופו של דבר בתאי הגזים ובבורות ההריגה. לצערי, המיתוס שנבנה בדנמרק לאחר המלחמה נובע מצרכים פנימיים של השלטון הדני. ניסו לצייר את הדנים כאומה שמרדה בנאצים, ולטשטש את השנים שבהן היה לדנים די נוח תחת הכיבוש הנאצי".

מה שהוביל לשינוי ביחסם של הגרמנים ליהודי דנמרק היה דווקא מחאה דנית נגד הכובש הנאצי. בקיץ 1943 החלו הפגנות של בני העם הדני נגד המשטר הנאצי, שהתערב יותר מדי לטעמם בפוליטיקה הדנית. היטלר האשים את יהודי דנמרק בהתססה, ובפקודה סודית שנחתמה ב-17 בספטמבר 1943 הורה על "הפתרון הסופי של יהודי דנמרק" שייערך בערב ראש השנה היהודית.

"המנהל נכנס לכיתה וקטע את המורה. הוא הצביע עלי ועל עוד שניים מחברי ואמר: 'צאו בבקשה למסדרון'". כך מתחילה עדותו של נחום פונדק, שנשמעת תחילה כעדות מוכרת של נער יהודי שצפוי לעבור את התלאות, הרכבות, הסלקציה, המחנה, ולהינצל בסופו של דבר בנס לאחר כמה שנות זוועה. אלא שעדותו של פונדק מקבלת תפנית כבר בתחילתה. במקום שהמנהל יסגיר אותו ואת חבריו היהודים לנאצים, כפי שנצטווה לעשות, הוא מביא אותם לדירת מסתור. "הגיעה אלינו התרעה שמרדף אחר יהודים יחל בקרוב", אמר המנהל לפונדק ולחבריו היהודים, "מוטב שתזדרזו הביתה. הגרמנים עלולים להגיע בכל רגע".

בכל מדינה אחרת שעמדה תחת הכיבוש הנאצי המנהל הזה היה נזכר כחסיד אומות עולם, והתנהגותו הייתה לאות ומופת לדורות הבאים. בדנמרק, המנהל הזה פעל בדיוק כמו רבבות דנים אחרים, ולכן נותר אנונימי.

ב-28 בספטמבר הדליף דיפלומט גרמני, גאורג פרדיננד דוקוויץ, את התוכנית לגירוש יהודי דנמרק להנס הדטופט, יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הדנית, וזה העביר את הידיעה למחתרת הדנית ולראשי הקהילה היהודית. ראשי הקהילה היהודית, בהם הרב מרקוס מלכיאור שסיפורו הובא בעיתון 'דבר', מיהרו לספר לבני עמם על כוונת הגרמנים. כך עשו גם הדנים – מנהלי בתי ספר, מנהלי מפעלים ועסקים שונים שבהם הועסקו יהודים, מנהלי בתי החולים, אקדמאים ומורים, ראשי ערים ופעילים מקומיים – כולם נרתמו ליידע את היהודים ולהסתיר אותם במהירות לבל יישכח מי מהם וייפול לידי הגרמנים. היהודים הוחבאו במחסנים, בבתי חרושת, בדירות מסתור, בעליות גג, במרתפים, בגנים וביערות.

"רבים מהם הסתתרו בגנים הציבוריים, בייחוד באוסרסטאד-פארק", העיד פונדק בספרו 'בדנמרק זה לא יכול לקרות' (זמורה-ביתן, 1996). "בלילה התגנבו לבית החולים קומונהוספיטל וקיבלו משהו לאכול. יהודים הסתתרו ביערות הסמוכים לקופנהגן. אנשי בתי החולים הדנים ששמעו על כך התקשרו לחבר המועדון האקדמי לירי מטווחים, וזה שיגר מיד 200 מתנדבים שסרקו את היערות ברחבי המדינה".

בתי החולים מתגייסים להחבאת יהודים

בסתיו 1943 קלעים דנים סרקו יערות כדי לאתר בהם יהודים במרחק ארבע שעות נסיעה מהמבורג הנאצית. הסצנה נשמעת מוכרת, ונראה שהסוף ידוע. אך לא כך בדנמרק. המשימה ניתנה למועדון הירי בגלל ההיכרות של חבריו עם היערות. את היהודים שמצאו חברי המועדון ביערות הם העבירו לבתי החולים בקופנהגן. כ-2,000 יהודים הוחבאו בבתי חולים.

נציגי כל בתי החולים של דנמרק נפגשו מדי בוקר לדווח ולהתעדכן בנוגע למספר היהודים שמסתתרים בכל אחד ואחד מהם, כדי שאפשר יהיה לפקח על המתרחש ולארגן את הברחתם לשבדיה דרך הים.

משהחלו הגרמנים לחפש את היהודים בערב ראש השנה, תאריך שנבחר כי היה להם שהיהודים יהיו בבית כדי לחגוג, כל בתי היהודים היו ריקים. חיילים גרמנים הסתובבו ברחובות קופנהגן ובערים דניות נוספות, מחזיקים רשימת כתובות ושמות בידיהם, ומופתעים בכל פעם מחדש לגלות שהיהודים לא בבית.

"יום אחד", סיפר סטפן לונד, שהיה רופא ומנהל בית החולים סונדבי בקופנהגן בזמן המלחמה, "הקיפו הגרמנים את בית החולים ביספברייג. למעלה מ-200 יהודים הסתתרו במקום באותו הלילה. היה חשש שכבר עם בוקר יפתחו הגרמנים בחיפושים ובבדיקות, והיה צריך להוציא משם את הפליטים. ב-9:00 בבוקר יצאה 'הלוויה ענקית' מחדר המתים בבית החולים. במוניות שבהן לא העזו הגרמנים לערוך חיפוש, הסתופפו 200 יהודים. הם היו בדרכם למעגן הספינה שתחלץ אותם לשבדיה".

אבה לונד. אחת מארבע הנערות שפיקחו על הברחת היהודים מטעם המטה הסודי (צילום: מתוך הספר "בדנמרק זה לא יכול לקרות" מאת נחום פונדק, זמורה-ביתן, 1996)

ביום אחר, סיפר לונד, היו אמורים להתקבץ כ-100 יהודים בבית החולים בליידמאס. הם הגיעו ממקומות מסתור מסביב לקופנהגן. לכולם ניתנה ההוראה להגיע עם תיק יד וזר פרחים, כאילו באו לביקור חולים. מפתח בית החולים הופנו הישר לחדר המתים, שממנו יצאה תוך שעה קלה 'הלוויה' נוספת. הלוויות מדומות אלו היו שיירות של פליטים יהודים שנמלטו מבתי החולים לעבר הנמל, שממנו יצאו לשבדיה.

העברתם של 7,000 יהודים דרך הים הצפוני לעבר שבדיה ארכה כמה חודשים. ממקומות המסתור הוברחו היהודים לנמלים ולחופים במוניות, משאיות, כרכרות וכלי רכב פרטיים. מאות דנים השתתפו בפרויקט התעבורה היבשתי ובעזרת מאות נהגי מוניות שהתנדבו למשימה, הוברחו היהודים ממקומות המסתור לחוף הים. בחופים המתינו להם אוניות מסחר וסירות דייגים שנשכרו ונקנו כדי להעבירם לשבדיה הניטרלית.

בשעות לילה, תחת עינן של המשחתות הגרמניות הרבות בים הצפוני, האוניות חצו את הים. בכל לילה שבו תנאי מזג האוויר אפשרו זאת, יצאו כתריסר סירות עמוסות יהודים עד סף הקיבולת. לאחר יותר מ-600 הפלגות – הובלו כל היהודים בבטחה לשבדיה.

המשטרה הדנית, שאמורה הייתה לסייע לגרמנים לאסור את כל היהודים, כפי שהיה בכמעט כל מדינה אחרת באירופה, שיתפה פעולה דווקא עם היהודים. במקרה אחד התקשר מודיע ודיווח על קבוצת יהודים שמתכוונים לברוח. המשטרה הגיעה למקום בניידת, עצרה את כל היהודים, הסיעה אותם לעיר סניקרסטן והורתה להם לפנות לפונדק של טומסון, שממנו הם הוברחו לשבדיה.

סירה ששימשה להברחת יהודים מדנמרק לשבדיה. 600 הפלגות של תריסר סירות בלילה (צילום: יאיר חקלאי, ויקימדיה)

במקרה אחר עצרה משטרת דנמרק קבוצת יהודים והעמידה אותם לדין בפני שופט בעיר הלסינגור. כשנודע לגרמנים על כך, הם נחפזו להגיע לבית המשפט. השופט הכריז שהמשפט מתקיים בדלתיים סגורות ושהגרמנים ייאלצו להמתין בחוץ.

לאחר מתן גזר הדין דרשו הגרמנים להסגיר לידיהם את היהודים. נמסר להם שכל היהודים נשלחו לכלא לרצות את עונשם. כשהגיעו הגרמנים לכלא, נאמר להם שבזמן הנסיעה הצליחו היהודים להימלט משומריהם. ההתרחשות כולה הייתה מבוימת, והיהודים כבר היו בדרכם לשבדיה בשעה שהגרמנים חיפשו אותם בדרכים בין בית המשפט לכלא.

נשות דנמרק הצעירות לקחו חלק מרכזי במבצע ההצלה: על סירה קטנה בשם 'גרדה 3' הובילה הני סינדינג, נערה דנית, יהודים לשבדיה. לילה אחר לילה באוקטובר 1943 הפליגה עם היהודים, והרעיפה חיוכים לחיילי המשמר הגרמני שחזרו וסרקו את הסירה. "או שהם היו גרמנים טובים, או שפשוט נרדמו על משמרתם", כתבה ביומנה. הנערה אליזבת קילר עסקה בגיוס כספים לפעולת ההצלה.

"היו בחדרי שתי מעטפות", סיפרה קילר, "באחת היו מיליון כתרים להצלת היהודים, ובשנייה דמי הכיס החודשיים שקיבלתי מהורי – 20 כתרים". אבה לונד, שהייתה אז בת 20, הייתה אחת מארבע הנערות שפיקחו על הברחת היהודים מטעם המטה הסודי. היא ניהלה את המגעים עם הדייגים ופתחה את הנתיב לנמל. "כשהתחילו לחלץ את היהודים", סיפרה קילר, "אימצתי את מוחי למצוא כספים ולמצוא קשרים לבעלי ספינות".

"אנחנו לא אומה של מלאכים"

"הסיפור הזה עוצב אחרי המלחמה", טוען מולר-ינסן. "צריך לזכור שבמחצית השנייה של המאה ה-20 לא היו רשתות חברתיות ואינטרנט. הייתה גרסה מרכזית אחת, וכולם היו שלמים איתה. אני לא טוען שהסיפור הזה לא נכון, אבל אני חושב שיש לסיפור הזה גם צדדים אחרים. תמיד הייתה גם אנטישמיות בדנמרק, לצד הדאגה לבני המיעוטים. אנחנו לא אומה של מלאכים. ומוכרחים לזכור ש-500 יהודים דנים בכל זאת נרצחו בסופו של דבר במחנות השמדה. אולי ביחס לקהילות יהודיות אחרות באירופה זה מעט, אבל בפני עצמו זה דבר איום ונורא שאסור לנו לשכוח. 500 אזרחי המדינה נרצחו על לא עוול בכפם".

מולר-ינסן מדגיש שהנהלת המוזיאון היהודי החליטה להיזהר מהמיתוס המסורתי על סיפור הצלת יהודי דנמרק. "האנטישמיות והגזענות מוטמעות בחברה הדנית במשך מאות שנים. ניתן להשתמש בסיפור ההצלה כדי להסתיר את האנטישמיות הזו, ולטעון שהדנים אינם אנטישמים וזו ההוכחה. החלטנו להדגיש בסיפור את הבחירות שעשו היחידים. זה נכון שהמצילים היו רוב מבין תושבי דנמרק, ובזכות הגיבוי של בית המלוכה הם הצליחו. אבל לא כל הדנים השתתפו במבצע ההצלה. יש גם סיפורים של הלשנות על יהודים שהתחבאו. הכי חשוב לזכור שהיהודים בעצמם עסקו בהצלת עצמם. הם לא רק הוצלו על ידי הדנים, אלא פעלו בעצמם להצלה".

מלכיאור מכניס את הטונים הביקורתיים של מולר-ינסן לפרופורציות. "לצערי, הייתה תקופה שבה ניסו לצייר בישראל את מבצע ההצלה כפחות הירואי. זה פורסם בשורה של מאמרים וכתבות לפני כעשור. טענו למשל שהדייגים שהעבירו את היהודים לשבדיה עשו זאת בשביל כסף. גם אם זה נכון, מי ששילם להם היה המלך הדני וקרן ההצלה שהמוני דנים תרמו לה. מה גם שהמבצע הלילי של העברת היהודים לשבדיה הוא רק שלב אחד בתהליך ארוך ומורכב שהיו מעורבים בו מצילים רבים בדרך – ביערות, בבתי החולים, במפעלים שהוסתרו בהם יהודים, במשטרה הדנית, במערכת המשפט ובכל יתר השדרות של החיים האזרחיים".

מלכיאור מעיד שסבא רבא שלו, מרכוס מלכיאור, נהג לחזור ולומר שמה שהיה הכי חשוב הוא לא ההצלה עצמה, אלא ההזמנה לחזור לדנמרק אחרי המלחמה. "היה משרד ממשלתי שטיפל בהחזרת היהודים לדנמרק. דירותיהם ורכושם של היהודים נשמר להם, אף שלא ידעו מתי ישובו. השכנים של המשפחה שלי השקו להם את העציצים בבית אחרי שהם ברחו. כ-90% מהבתים של היהודים נשמרו. הדאגה ליהודים ירדה לפרטים הקטנים, מה שמעיד על כך שזה לא מקרי. תראה למשל את היהודים שנשלחו לטרזיינשטט – הדנים יכלו לומר שזה מחוץ לתחום שלהם, אבל במקום זאת הם דאגו להם עד כדי כך שהיהודים הוצאו מהרשימות השחורות וניצלו".

מבשלת הבירה שהייתה למקום מסתור

בחודש שעבר ביקרה מרגרטה השנייה מלכת דנמרק במוזיאון היהודי בקופנהגן לרגל פתיחתו המחודשת. המוזיאון נחנך לאחר יותר משנתיים שבהם היה סגור, תחילה בשל מגפת הקורונה ובהמשך לרגל עיצובו מחדש. כניסה חדשה נבנתה למוזיאון בעיצובו של האדריכל הידוע דניאל ליבסקינד. הכניסה מעוצבת כספינה, לזכר הספינות ששימשו למבצע ההצלה של יהודי דנמרק.

מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק, בביקור רשמי במוזיאון ערב פתיחתו מחדש (צילום: ינס פנדורו)

הכניסה למוזיאון, בעיצובו של דניאל ליבסקינד. הכניסה מעוצבת כספינה, לזכר הספינות ששימשו למבצע ההצלה של יהודי דנמרק (צילום: המוזיאון היהודי בקופנהגן)

אחד המיזמים החדשים של המוזיאון, בשיתוף הקהילה היהודית בדנמרק, הוא יצירתה של מפה מפעילה המיועדת לתיירים שמתעניינים בעברה היהודי של קופנהגן. המפה מדריכה את המבקר בתחנות שונות שבהן התרחשו החיים היהודיים בעיר ב-400 השנים האחרונות. ההסברים על כל תחנה מלווים בעדויות מתוך ספרה של חנה פויגל, יהודייה דנית ששורשיה מגיעים עד לראשוני הקהילה. נוסף על המפה המפעילה של קופנהגן, הופקה מפה מקבילה שמובילה לשבע ערים שונות בדנמרק שחיו בהן היהודים.

במבשלת בירה שמצויה באחת מהערים האלה, מבשלת Ørbæk באי פין, יוצרה בירה מיוחדת לרגל 400 שנות יהדות דנמרק. התווית שעוצבה לבירה תוכננה כך שתייצג את תקופות האור ותקופות האופל שעברו היהודים בדנמרק. התווית נבחרה להפוך לפוסטר רשמי לציון אירועי שנת ה-400.

בקבוקי בירה עם התווית שהוכנה לרגל 400 שנה ליהדות דנמרק. התווית מייצגת את תקופות האור ותקופות האופל של הקהילה (צילום: המוזיאון היהודי בקופנהגן)

התווית נהפכה לפוסטר הרשמי של אירועי יום השנה ה-400 ליהדות דנמרק (צילום: המוזיאון היהודי בקופנהגן)

הקשר היהודי ליצרניות הבירה בדנמרק הולך גם הוא אחורה לימי השואה, אז הוסתרו במבשלות של טובורג עשרות יהודים. כשניתן האות להעבירם לשבדיה הושטו היהודים באישון ליל מהנמל של המפעל באמצעות ספינות השייכות ליצרנית הבירה, לחופיה של שבדיה. טובורג הוקמה ב-1873 על ידי קבוצת משקיעים שבראשם עמד היהודי הדני פיליפ ו' היימן. כיום טובורג היא יצרנית הבירה החמישית בגודלה בעולם, והמותג הבינלאומי היחיד שמאפשר לישראלים ייצור מקומי במבשלות באשקלון.

"היהודים הם מיעוט החזק ביותר בדנמרק"

מלכיאור לא חושש לחבוש כיפה בשום מקום בדנמרק. "גם לא בשכונות המהגרים. האווירה פה תמיד בטוחה עבור היהודים. אנחנו זוכים לתמיכה אדירה מהעם הדני ומנבחרי הציבור שלו מכל הקשת הפוליטית. בדנמרק חיים כיום כ-12 אלף יהודים, כ-2,500 מהם לוקחים חלק פעיל בחיי הקהילה.

"'הבעיה' של הקהילה היא היותה ציונית מאוד. בכל דור מאז קום המדינה עולים טובי בניה לארץ ישראל. האתגר שלי כרב הקהילה הוא לייצר גרעין קשה של קהילתיות מקומית. לשם כך הקמתי פה תנועת נוער שחניכיה נושאים בנטל הקהילתי של ארגון אירועים בלוח השנה היהודי, דאגה לחברי הקהילה, וכל הדברים הנפלאים שהנוער יודע לעשות".

נשמע שהחיים של יהודי דנמרק די שלווים אם זה מה שמעסיק אותך.
"זה נכון, אבל יש פה משהו מוזר".

מוזר?
"כיהודים בדנמרק אנחנו חיים במתח די משונה. מצד אחד, מצב היהודים טוב מאי פעם. יש תמיכה ממשלתית, אחריות מלאה על ביטחונם של היהודים. מה שסופרים בדנמרק כאירועים אנטישמיים על פי רוב אלה מקרים של אלימות מילולית. היה פה פיגוע אחד על רקע אנטישמי לפני שבע שנים, צעיר פלסטיני דקר מאבטח בכניסה לבית כנסת. מאז, כל פעם שדנים בפרלמנט על הקצאת משאבים לאבטחה לאתרים יהודיים זה עובר בתמיכה של כל המפלגות, כולל הקיצוניות. כך שהמצב יחסית בטוח".

ומהצד השני?
"יש דיון אינטנסיבי על ברית מילה שעולה שוב ושוב. רבים בקרב הציבור הליברלי סבורים שברית מילה פוגעת בזכות יסוד של התינוקות. זה לא מגיע מהחוגים האנטישמיים השמרניים ולא מהמהגרים המוסלמים, אלא מהחוגים הליברליים שנלחמים על זכויות אדם".

אנטישמיות של שמאל ליברלי ואקדמאי?
 "אז זהו, שלא מדובר באנטישמיות. זה מה שמוזר כאן. האנשים שמעלים את זה לא מעלים נושאים אחרים שאתה יכול למתוח קו ולומר – הנה, זה נובע מאנטישמיות במסווה של ליברליזם".

יאיר מלכיאור, הרב הראשי של דנמרק. "האווירה פה תמיד בטוחה עבור היהודים" (צילום: אלבום פרטי)

מה לגבי שחיטה כשרה?
"השחיטה הכשרה נאסרה לפני תשע שנים ללא כל דיון ציבורי, וללא הצבעה בפרלמנט. היא נאסרה על ידי תקנים אדמיניסטרטיביים. המוסלמים בדנמרק גילו גמישות והצליחו להסתדר עם זה, והיהודים בכל מקרה ייבאו בשר, כך שזה פשוט התרחש מתחת לרדאר ללא כל דיון ציבורי".

איך האיסורים האלה משפיעים עליכם?
"זה יוצר שיח של אנחנו ואתם. זה לא שהיהודים חוששים ברמה הטכנית, הרי ניתן למצוא לכך פתרונות. הבעיה היא מהותית – זה יוצר התנגשות בין היהודים ליתר, וזה משונה, כי זה מגיע במקביל לחיבוק הכי חם שהיהודים קיבלו פה אי פעם".

כיצד מתבטא היחס החם ליהודים?
"השיח בציבוריות הדנית מתייחס ליהודים ולישראל בכבוד עצום. התקשורת תומכת גם בנו כקהילה וגם במדינת ישראל. בפיגוע בבית הכנסת ב-2015 התייחסו למפגע כזר ולא כדני. דעת הקהל היא חיובית, ובסוף רואים את זה בכך שלכל אירוע שאני מארגן מגיעים נבחרי ציבור דנים. המלכה משתתפת בכל פעם שאנחנו מזמינים אותה. הקהילה היהודית נחשבת עדיין למיעוט החזק ביותר בדנמרק".