להקת המחול ענבל נכנסת לשנתה ה-75. הלהקה שהוקמה על ידי שרה לוי-תנאי עברה גלגולים רבים עד שהתייצבה כלהקת מחול חדשנית ושוות ערך בעולם המחול הישראלי.

"זה נקרא סינדרום המייסד", אומר אלדד גרופי, המנהל האמנותי של הלהקה ב-9 השנים האחרונות. "במשך כמעט 20 שנה ענבל ניסתה להמשיך משהו, כששרה כבר לא הייתה באזור. כשיש מוסד שהיה כל כך מזוהה עם מי שהקים אותו, ופתאום הוא לא נמצא, שואלים מה עושים עכשיו. היו הרבה ניסיונות לשחזר את העבודה של לוי-תנאי, ואני לא מקנא באנשים שניסו לעשות את זה".

מתוך "סוזן". גרופי: "כשיש מוסד שהיה כל כך מזוהה עם מי שהקים אותו, ופתאום הוא לא נמצא, שואלים מה עושים עכשיו" (צילום: עמנואל גת)

כיום עובדת הלהקה עם שלושה כוריאוגרפים מובילים בארץ ובעולם: עמנואל גת, שאחרי "סוזן" מעלה בימים אלה את החלק השני בטרילוגייה שלו בשם "קריית גת", רננה רז במחווה לשרה לוי-תנאי בשם "עבודה תלויה במקום", ומור שני עם "ריקוד פשוט" ו"בזמן שהגחליליות נעלמות", שהביא את הלהקה לראשונה לפסטיבל ישראל.

"רק בגיל 40 החלה לוי-תנאי לחפש את הזהות העצמית שלה והתחברה למחול"

שרה לוי-תנאי נולדה בירושלים להורים ממוצא תימני שעלו לישראל בסוף המאה ה-19. היא גדלה ביפו ועברה לכפר סבא במלחמת העולם הראשונה. היא התייתמה בגיל צעיר ונשלחה לבית היתומות בצפת, שם סבלה מרעב ומחסור, התדפקה על דלתות וביקשה מזון.

לאחר מכן נדדה למוסד מאיר שפיה, ובסיום תקופתה בו חזרה לתל אביב, ועבדה כגננת בשכונת שפירא. "רק בגיל 40 היא נחשפה למחול והקימה את ענבל", מספר גרופי. "היא לא באה מרקע של מחול. היא התחנכה בשפיה על ברכיים מערביות. ידעה מי אלו אלתרמן ודוסטויבסקי הרבה לפני שהכירה את שלום שבזי או נעימות תימניות, ורק בגיל 40 החלה לחפש את הזהות העצמית שלה".

שרה לוי-תנאי. "הלהקה הוקמה בדמותה ובצלמה" (צילום: אוסף דן הדני, לע"מ)

את צעדיה הראשונים במחול עשתה לוי-תנאי ככותבת וכבמאית של טקסים ומסכתות עבור קיבוצים ומושבים. במקביל לעבודתה כגננת, כתבה והלחינה שירים למופעים וביימה מחולות לטקסים.

ב-1949 החלה לוי-תנאי לעבוד עם קבוצה של נערים ונערות בני העדה התימנית. המפגשים התקיימו בבית הספר "כרמל". הנערים התנסו במשחק ותנועה, ומתוך הקבוצה צמח דור הרקדנים הראשון של להקת ענבל, שמנה 7 נערים. הלהקה החלה לעבוד באופן מסודר ב-1950 וכונתה "הלהקה המזרחית של שרה לוי". הם הופיעו במושבים, בקיבוצים וביישובים אחרים תחת המרכז לתרבות של ההסתדרות.

"הלהקה הוקמה בדמותה ובצלמה של לוי-תנאי", אומר גרופי. "היא הייתה ענבל וענבל הייתה לוי-תנאי. היא לא הייתה צריכה להסביר לאף אחד מה זאת הלהקה הזאת. זה היה שם מהרגע הראשון". היא כתבה והלחינה שירים כמו "אל גינת אגוז", "נסדר מעגל גדול", "ליצן קטן נחמד" ו"באנו חושך לגרש".

להקת ענבל, 1956. "לוי-תנאי התבוננה ברקדנים שהיא אספה, קיבלה מהם את המידע וערכה אותו בתוך החלל" (צילום: דוד אלדן)

"היא לא יצרה כוראוגרפיה", מסביר גרופי. "היא לא ייצרה חומר, היא התבוננה ברקדנים שהיא אספה, קיבלה מהם את המידע וערכה אותו בתוך החלל". לדבריו, הרבה כוריאוגרפים עובדים כך עד היום. "הם לא מגיעים עם עבודה מוכנה, הם לא מלמדים, אלא ממש נכנסים לתהליכי אימפרוביזציה ואז אומרים: רואים את הרקדנית הזאת? תנסו לעשות כמוה".

לימים זכתה לוי-תנאי בפרס ישראל על פיתוח שפת מחול חדשה. "היא פיתחה משהו חדש שנשען על מורשת ופולקלור. הפיתוח הבימתי של התנועות המאוד מסורתיות הפך לדבר מאוד מעניין ומיוחד".

במשך 40 שנות פעילותה של לוי-תנאי בענבל הלהקה הצליחה מאוד, בעיקר בחו"ל. בארץ לא ידעו איך להתמודד עם העוף המוזר בעולם המחול השמרני. "היו לזה תגובות לא ראויות", מספר גרופי, "אני זוכר שדן בן-אמוץ כתב שאסור לשלוח את הלהקה הזאת לחו"ל, שהם בינוניים. ראו בלהקה משהו נייטיב כזה, לא מכובד".

מי שעזר לענבל להתקבל בארצות הברית היה הכוריאוגרף ג'רום רובינס ("ניו יורק, ניו יורק", "סיפור הפרברים"). הוא הגיע לארץ מטעם קרן אמריקה במטרה לזהות מה קורה במחול בישראל, ראה את ענבל והתלהב. דרך קרן אמריקה-ישראל ענבל קיבלה מימון והתחילה לסייר בעולם.

כשגרופי קיבל לידיו את ניהול הלהקה, היא הייתה בתחתית, ובכלל לא נמנתה עם להקות המחול – אלא עם שימור מורשת. במשך כמעט עשור הרקדנים עשו קו-פרודוקציות לילדים עם תיאטרון אורנה פורת ותיאטרון גושן. כשלא הייתה הצגת ילדים, לרקדנים לא הייתה עבודה. "אני זוכר שאמרתי לוועד המנהל שאם אזכה בתפקיד, ארצה להחזיר את ענבל למקום הראוי שלה, בין להקות המחול המובילות בארץ".

"קשה להביא מחול לפריפריה"

גרופי, נשוי ואב לשלושה, מתגורר ברחובות. הוא ניהל את המחלקה לתרבות בעיריית רחובות, ולפני כן את במת הנוער בעיר. בצעירותו למד באקדמיה למחול בירושלים. "החלום הכי גדול שלי היה לעסוק ביצירה וליצור בשדה הזה, אבל החיים גלגלו אותי לתפקידי ניהול מגיל צעיר".

המורשת של לוי-תנאי הפכה לגיבנת של הלהקה לאורך השנים?
"היום אני כבר לא במורשת, אני במחול. אני מבין שאני יציר של ההורים שלי, אבל עובד בזכות עצמי. לא הכול זה ההורים שלי. ככה הייתי רוצה לראות את הלהקה – יש רצף של שנים, אבל דברים גם השתנו. להקה שנשענת רק על הזיכרונות, אין לה זכות קיום אם היא לא מביאה משהו חדש".

אלדד גרופי. "ככל שאתה יוצא לפריפריה, אתה מבין את החשיבות של מנהל מחלקת התרבות ברשות" (צילום: משה צ'יטיאת)

הרפרטואר האמנותי של ענבל ממשיך להתכתב עם העבר, כמו ביצירה "עבודה תלויה במקום" של רננה רז. רז קיבלה לידיה כונן קשיח ובו כל החומר הארכיוני של הלהקה, שהיא משלבת בתוך היצירה שבה הרקדנים מקיימים דיאלוג על הבמה עם לוי-תנאי.

"בשיח האמנותי שלי עם הכוריאוגרפים, אני אומר להם: 'תכירו קצת את ההיסטוריה. אם תבחרו לעשות עם זה משהו זה בסדר גמור, ואם לא – אז גם בסדר'. יש אמנים שזה נותן להם עניין ומשתמשים במידע, ויש כאלה שמנסים ולא בא להם".

מתוך "עבודה תלויה במקום". שילוב בין ארכיון להווה (צילום: אלי אליהו)

ענבל ייצגה בעבר מחול עם צבע אחר, שמגיע עם מוטיבים עממיים יותר, מהפריפריה התרבותית של ישראל. אחריהם הגיעה עפרה חזה. כיום מייצגים את המוטיבים האלה רביד כחלני והאחיות A-WA. "החיבור לפריפריה מאוד חשוב לי", אומר גרופי. "זה בוער בי. גדלתי ברחובות והמפגש הראשון שלי עם המחול היה בעקבות חיזור אחרי נערה שהלכה לחוג ריקודים. הלכתי איתה, ושם וראיתי את היופי והמפגש האנושי שנוצר".

גרופי לא מסתפק בפעולה בענבל, ומנסה להוביל שינוי גם ברמה הארצית. "ככל שאתה יוצא לפריפריה, אתה מבין את החשיבות של מנהל מחלקת התרבות ברשות. הוא עומד בשער ומכניס פנימה את הדברים שהוא חושב שהתושבים שלו צריכים. הוא המנהל התרבותי והמחנך של היישוב שלו".

אתה עוקב אחרי מה שנעשה בפריפריה בתחום התרבות?
"אני קורא תוכניות של מרכזי תרבות וזה מכעיס לראות עוד מופע של קטורזה, עוד אדיר מילר, הופעות של בואו תצחיקו אותי, תספרו לי עוד משהו על מערכת היחסים עם אשתי שאני לא יודע. יש קושי גדול להביא אמנות כמו מחול לפריפריה. את מנהלי התרבות מעניין למכור כרטיסים, למלא את האולם. אם האולם חצי ריק, תהיה שיחה עם מנכ"ל העירייה.

מתוך "עבודה תלויה במקום". גרופי: "הרקדנים מתקשרים כל הזמן במבטים" (צילום: אלי אליהו)

"ענבל הופיעה בחיפה, אשדוד, רחובות. אבל לא כמו שרצינו. היינו רוצים לעמוד על גג בניין העירייה ולספר את הסיפור שלנו. להופיע בכל מקום אפשרי. במקומות שעושים עדיין סדרות מחול. יש את להקת בת שבע והקיבוצית. זה בסדר גמור. כולנו נהנים מזה. בת שבע זה המכבי תל אביב של המחול".

מהצד השני, חוגי המחול מלאים בילדות וילדים שרוצים לרקוד.
"נכון. אני חושב שקורה שם משהו, זה כל תרבות האינסטנט והטיקטוק. בסופו של דבר, בני הנוער שם. יכול להיות שהמחול המסורתי, של מופע, קהל וכפיים, צריך לעבור איזה שינוי. אנחנו כמנהלי הלהקות צריכים להביא יותר דברים למרחב הציבורי".

גרופי חורש את הארץ בחיפוש אחרי רקדניות ורקדנים ללהקה. "אני פחות אוהב אודישנים, זה קשה לי. בא לי תמיד לחבק את כולם ולהגיד להם כמה הם מדהימים. אני רואה המון הופעות מחול ברחבי הארץ ומאתר את הרקדנים, כמו סקאוטר בכדורגל".

מתוך "קרית גת". גרופי: "אמנות מקרבת בין אנשים וזה מה שמעניין אותי" (צילום: אלי כץ)

לדבריו, הרמה הפיזית של הרקדנים בארץ מאוד גבוהה. "בסופו של דבר, זה מגיע למקום של עם מי מעניין לי לדבר, מי נוגע בי כבן אדם. מעניינת אותי האישיות של הרקדן והיכולת שלו להשתלב בקולקטיב של הלהקה, כי בסוף רואים את זה על הבמה. אני כל הזמן מסתכל על הדינמיקה, מי נמצא בעניין ומי שורך את השרוכים. הקשר ביניהם חשוב, הם מתקשרים כל הזמן במבטים. אלו אנשים שמעניינים אותי".

"כחברה אנחנו צריכים מחול"

השבוע הודיע ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, על ההחלטה לשפץ את בית ענבל בנווה צדק. הבניין הישן ייהרס, ובמקומו ייבנה אולם חדש ומונגש.

מה ההצדקה להחזיק להקה כמו ענבל כיום?
"אין הצדקה לתמוך באף להקה בארץ, ויש הצדקה לתמוך בכולן. המדינה בדרכה שלה קבעה קריטריונים במי לתמוך. בסוף זאת גם הכלכלה: משכורות לרקדנים, אנשי במה, תאורנים, אנשי סאונד, שכולם מתפרנסים על המסד של תרבות ואמנות.

"בסוף, אנחנו צריכים את זה כחברה. אמנות מקרבת בין אנשים וזה מה שמעניין אותי. היחסים שמתפתחים בין האנשים. החיבורים האלה הם ה-DNA שלנו. הם עושים טוב לקהילה, לחברה. זה מה שחשוב ומזה אני נהנה. אני בחיים לא יכול לחשוב על עצמי למשל כסופר שיושב לבד כל היום בחדר אפלולי".