כנס 'חינוך באובדן דרך', שהתקיים בשבוע שעבר (שלישי) ואורגן ע"י תנועת 'חינוך ישראלי' וגורמים נוספים היה אירוע שראוי לדבר עליו ולעסוק באמירות שנאמרו בו, בעיקר בגלל שהוא מפנה את הזרקור לתמונה שלא באה לידי ביטוי בשיח החינוכי המקובל באמצעי התקשורת ובוודאי שלא בדפי המסרים ומסיבות העיתונאים של שר החינוך וצמרת המשרד. התמונה העולה מתוך הכנס היא של מערכת חינוך הנמצאת במשבר עמוק, כזה שלא בא לידי ביטוי בנתונים המעודדים לכאורה שפורסמו בשבוע שעבר על עלייה בהישגים הלימודיים בעקבות המיצ"ב האחרון.
ראשית כל, נשמעו בכנס דוברים המייצגים קולות שלא באים לידי ביטוי בד"כ בתקשורת סביב נושאים חינוכיים: מנהלי בתי הספר, אשר מדווחים על תחושה של נתק וחוסר אמון מוחלט מול צמרת המשרד, הורים שמשתפים בתסכול ההולך וגובר שלהם סביב הניסיון לפתור בעיות ולשפר את המצב מתוך המערכת, ואחרונים חביבים הם התלמידים עצמם, אשר משום מה תמיד נשכחים בדיון סביב מצב החינוך במדינת ישראל ולאף אחד לא אכפת מה דעתם על מה שמתרחש כאן, על אף שהם בסופו של דבר 'הקליינטים' של בתי הספר ומי שמהווים את התוצר של מערכת החינוך והנמצאים בסופו של דבר במרכז התהליך החינוכי.
שנית, הקריאה שעמדה בבסיס הכנס, ויש לקוות שאכן תקרום עור וגידים, להקמה של מועצה ציבורית לחינוך, שתהיה בלתי תלויה ובלתי מעורבת פוליטית או קשורה לשר חינוך כזה או אחר. מטרתה של המועצה היא ברורה: ליצור סדר יום ומדיניות חינוכית ברורה למדינת ישראל, לטווח של חמש שנים לפחות. על מנת להבין את ההיגיון והחשיבות של מהלך זה, צריך להתבונן על המצב בעשורים האחרונים: מערכת החינוך מתנהלת כיום מתוך החלטות בלעדיות של שרי חינוך המתחלפים אחת לשנה ושמונה חודשים בממוצע, כאשר כל שר מתחלף משנה את מדיניות קודמו (במקרה הטוב) או אף נוקט במדיניות הפוכה (במקרה הרע) וכך מכניס את מערכת החינוך לשיתוק נורא והופך אותה למעין תל הריסות הנבנה שכבה על גבי שכבה, כאשר כל שר מקדם בתורו רפורמה אחרת, מנותקת מהרפורמה שקדמה לה, וכאשר הוא מתחלף נשארים רק שרידים מאותה רפורמה וחוזר חלילה. תופעה זו, התולה את התקדמותה והתפתחותה של מערכת החינוך בשאלת הזהות הפוליטית של השר העומד בראש המשרד, יוצרת מצב של 'תנועת מטוטלת' מימין לשמאל וחוזר חלילה, או אם תרצו: ספינה המתנדנדת מצד אחד לצד שני ללא הרף, עד כדי סכנת טביעה.
לדוגמא: בתחילת המילניום הייתה לנו את ועדת דוברת של לימור לבנת, שביקשה ליצור רפורמה מקיפה במערכת החינוך, ממנה נשאר רק חלק מאוד מצומצם יחסית (הסכם השכר של 'אופק חדש', שאומץ בתקופת מחליפתה, יולי תמיר). בנוסף, ביקשה לבנת ליצור רפורמה בתחום החינוך ללאומיות וחיזוק המורשת הציונית-לאומית, בדמות 'מאה המושגים באזרחות'. מחליפתה, יולי תמיר, ביקשה לקדם סדר יום שונה, המושפע מתפישת עולם שמאלית-ליברלית יותר. בתקופתה של יולי תמיר נזנחה הרפורמה של לבנת כמעט לחלוטין, ועדת דברת נשארה בעיקר בגדר מסמך המלצות ותכנית שינון המושגים באזרחות נגנזה, בעוד שתמיר עצמה הוסיפה קומה חדשה משלה: הסכם שכר נוסף- עוז לתמורה. השרה החדשה לא הספיקה להישאר בתפקיד עד שההסכם ייכנס לתוקפו, וכבר הגיע שר חינוך נוסף: גדעון סער, שאמנם קיבל את ההסכם החדש אך לקח את מערכת החינוך בחזרה למקום לאומי-פרטיקולרי, בדמות הכנסת לימודי מורשת ישראל למערכת החינוך כמקצוע חובה כבר בביה"ס היסודי ועד לחט"ב וקיום סיורים לאתרי מורשת יהודית (כדוגמת מערת המכפלה בחברון).
לאחר שגדעון סער סיים את תפקידו והוחלף בידי שר חדש, הרב שי פירון, נכנסה לתוקפה רפורמת הלמידה המשמעותית, שעל פניו מסמנת סוף סוף כיוון חינוכי חיובי ורלבנטי. הוא אמנם קיבל את הירושה של גדעון סער בדמות לימודי היהדות כמקצוע חובה, אך ביקש לקחת את המערכת לכיוון פחות לאומי-פוליטי ויותר הומניסטי-פלורליסטי. אלא מה? שפירון לא הספיק ליישם את הרפורמה אפילו בחלקה. לאחר שעזב את המשרד בעקבות התפטרותו של יאיר לפיד ועזיבת מפלגתו את הקואליציה, נשארה מערכת החינוך רק עם חלק קטן מאוד מהרפורמה השאפתנית שביקש פירון לקדם: 70% הערכה סטנדרטית, 30% הערכה חלופית. וזהו, ועוד מבלי שלמורים באמת יש מושג מה זה אומר וכיצד זה צריך להתבצע. החזון הגדול על מערכת החינוך כרלבנטית ומותאמת למאה ה-21, המעניקה חווית למידה משמעותית וערכית לכל תלמיד במדינת ישראל, הפך לעיסוק סטנדרטי בכלי הערכה וחישובי אחוזים טכניים. אמנם הסיסמא 'למידה משמעותית' תרמה ליצירת שיח חינוכי אחר ושונה ממה שהיה בטרם תקופתו של פירון, אך היישום של הדברים במציאות זה כבר סיפור אחר לגמרי. מערכת החינוך נשארה בסורה, עד להגעתו של השר הנוכחי, נפתלי בנט.
לגבי המהלכים שמבקש בנט לקדם אין צורך להכביר: דגש בעיקר על לימודי מתמטיקה (וקצת על אנגלית), הרבה עיסוק במיצ"בים והערכה חיצונית (לזכותו של פירון יאמר שהוא ביקש לבטל את המיצ"ב, שמשתק את מערכת החינוך בשנים ובשכבות בו הוא מתקיים, אך נכנע לוטו של ראש הממשלה בכבודו ובעצמו שביטל את ההחלטה) ומאט מאוד עיסוק בתוכן חינוכי משמעותי. נכון, בנט קידם כמה רפורמות מאוד נקודתיות: 'הסייעת השנייה', הקטנת מספר התלמידים בכיתות ועוד שינויים קוסמטיים כאלה ואחרים, אך אלו לא שינוי באמת את המצב ולא סיפקו פיתרון ממשי לבעיות שמערכת החינוך, והלוקחים בה חלק, נאלצים להתמודד איתן יום יום, שעה שעה.
באילו בעיות מדובר? הנה כמה דוגמאות שעלו בכנס: מתוך סקר שנערך בקרב מנהלי בתי ספר בארץ, 60% מהמנהלים מדווחים על חוסר אמון בכך שהאנשים שמובילים את המשרד הם הנכונים והמקצועיים ביותר לתפקיד, 72% טענו שהם לא זוכים לגיבוי מצד המשרד, למרות הקושי והמורכבות הרבה הנלווים לתפקידם, פחות מ-4% מרגישים כי כמנהלים הם מאמינים ביכולת המשרד להוביל את מערכת החינוך למקום חיובי, 66% מהמנהלים דיווחו כי הם מפחדים מהמפקח שלהם (המחקר נערך עבור ארגון המורים ע"י מכון גיאוקרטוגרפיה). זהו רק חלק קטן מהתמונה הכוללת, המוכרת למי שמצוי במצב. השאלה הנשאלת היא: כיצד לשנות זאת?
פרופ' ניר אוריון, שדיבר בכנס, טוען כי למעשה, מערכת החינוך, באופן בו היא בנויה כיום, חסינה מפני שינויים. מצד אחד, תלמידים חייבים ללכת לבית הספר והורים חייבים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, אחרת הם צפויים לקנסות ואף לעונשי מאסר. זה נכון שישנה אפשרות של 'חינוך ביתי', אך היא רלבנטית רק לאלו שידם משגת ואינה מהווה פיתרון הולם עבור רובם המכריע של אזרחי ישראל. מנגד, מערכת החינוך מתנהלת באופן מסורבל, מוגבלת ושבויה באמצעות שכבה רחבה של בירוקרטים, מפקחים ופקידים שמהווים גורם מונע ומאט לתהליכי השינוי של המערכת. אלו, כמו גם מורים שכבר מזמן אינם מהווים גורם חיובי מבחינה חינוכית עבור התלמידים, כמעט ואינם ניתנים להזזה או החלפה ברגע שקיבלו קביעות והשתלבו במערכת. כל אלו, בשילוב עם הסיטואציה הפוליטית שתוארה לעיל, יוצרים מצב בו הניסיון לשנות את המערכת 'מבפנים' כמעט ונידון לכישלון מוחלט.
אז מה בכך זאת אפשר לעשות? לטענת אוריון וגורמים נוספים, המפתח נמצא אצל ההורים. מדוע? בתור תושבים של רשות מקומית, הלוקחים חלק בבחירות המקומיות ויכולים להשפיע עליהן, ההורים מהווים גורם לחץ ממשי על מקבלי ההחלטות ברמה המקומית לתמיכה במסגרות חינוכיות אלטרנטיביות, שיוקמו ביוזמת הורים ומתוך תפישה חינוכית חופשית ומתקדמת יותר. ראש מועצה המתנגד ליוזמות כאלו 'יורה לעצמו ברגל' ולוקח סיכון פוליטי לא קטן, בהנחה שמולו עומדת קבוצה מגובשת של הורים היודעים מה הם רוצים ומוכנים להיאבק על זה. הורים כאלה יכולים להימצא במגוון רחב של מקומות ישוב, החל מערים גדולות כדוגמת ירושלים ותל אביב, ועד למועצות קטנות כדוגמת ירוחם ומצפה רמון. אמנם הורים אינם רגילים להתארגן יחד על מנת ליצור אלטרנטיבות ראויות לילדיהם, אך אם ישכילו ויבינו שהכוח נמצא בידיהם, יכול להיות שיווצר שינוי תודעתי חזק שיניע אותם לפעולה ממשית במציאות. אין זה דבר פשוט ומצריך הרבה מאמץ והשקעה. אך האם יש משהו להורים ששווה את השקעתם יותר מאשר עתיד וחינוך ילדיהם?
בהתחשב בנתונים שהביאה בכנס אורית שטרית, מנכ"ל 'חינוך ישראלי', התסכול וחוסר האמון של ההורים כלפי משרד ומערכת החינוך אינו מאפשר הרבה מרווח לטעות: רק 8% מההורים מרוצים ממצב מערכת החינוך בארץ, רק 17% מאמינים כי מערכת החינוך מקנה לילדיהם יכולת חשיבה ביקורתית ועצמאית, 60% מההורים חשים כי המערכת עוסקת רק בציונים ולא בערכים, ועוד (מתוך סקר עצמאי שערכה תנועת 'חינוך ישראלי' בקרב הורים). כפיתרון למצב, מציעה שטרית מהלך רדיקאלי אך פשוט להבנה: העברה של סמכויות בתי הספר ממשרד החינוך אל הקהילות עצמן, כאשר בתי הספר יתנהלו באופן עצמאי, מתוך הכיוון אותו בוחרים השותפים לניהול בית הספר (ובראשם ההורים וחברי הקהילה) להוביל ולקדם. למשרד החינוך לא תהיה את הסמכות לקבוע לבתי הספר כיצד ללמד, כיצד להעריך את התלמידים, על אלו מרכיבים במערכת השעות ובתכנים החינוכיים לשים את הדגש ואלו מורים להעסיק בבית הספר. כל זאת מבלי להעביר את בתי הספר לניהול פרטי או להרחיב את תשלומי ההורים או המימון מצד הרשות המקומית, המרחיבים את הפערים בין אוכלוסיות עשירות לעניות.
כפי שאני רואה זאת, האתגר, בסופו של דבר, הוא לעבור ממצב בו פורחים בערוגות בודדות פרחים יפים של ניצני שינוי חינוכי, למצב בו פורח ומלבלב שדה חינוכי שלם, בו יש מקום לאלף פרחים שונים ומגוונים הפורחים יחד. על אף הדימוי הרומנטי והנאיבי לכאורה, דבר זה נמצא בהישג ידינו. הוא מצריך חשיבה מחודשת, יכולת לדמיין באופן אחר לגמרי את מערכת החינוך ביחס למה שקיים היום, לתרגם את החלומות למציאות ואף להיאבק עליהם אם צריך. אך כפי שראינו, התנאים למהפכה חינוכית כבר בשלו. צריך לקחת את התסכול, חוסר האונים והייאוש ולתעל אותו לשינוי אמיתי ועמוק המגיע מהשטח. לא רפורמה הנכפית על ידי המשרד מלמעלה ומתחלפת אחת לשנתיים (או פחות) בהתאם לאג'נדה הפרטית של שר כזה או אחר, בין אם הוא מימין, משמאל או מהמרכז. בשביל זה, צריך ליצור גם סדר יום חינוכי שלם ומפורט למדינת ישראל, המחייב בסופו של דבר את מקבלי ההחלטות אך מתקבל באופן המנותק מהמנגנון הפוליטי והבירוקרטי השולט במשרד החינוך. האם זה יקרה? רק ימים יגידו, נותר רק לקוות.
את חוברת 'חינוך ראוי לישראל' שהוציאה תנועת 'חינוך ישראלי' לקראת הכנס אפשר לקרוא כאן.
