הסופר האירי בן המאה ה-19 אוסקר ויילד מוכר לקוראי העברית בעיקר בשל יצירתו הספרותית: הענק וגנו, הנסיך המאושר, תמונתו של דוריאן גריי ועוד. המסה אותה כתב 'נפש האדם בסוציאליזם', אשר יצאה החודש לראשונה לאור בתרגום לעברית, חושפת טפח ייחודי נוסף בדמותו הססגונית והייחודית.
ויילד, נולד בדבלין בשנת 1854 לאם שהייתה פעילה בתנועה לעצמאות אירלנד, בעלת נטיות שמאליות, ולאב רופא בעל תואר אצולה בריטי. חייו היו אקסצנטריים, ומזוהים בעיקר עם התנועה האסתטית שדגלה בקריאה 'אמנות לשם אמנות'. אורח חייו היה ראוותני לתקופתו, בשיערו הארוך וסגנונו הראוותני. כביסקסואל, קיים מערכות יחסים עם נשים ועם גברים. יחסיו עם גברים, שהיו אסורים באותם ימים על פי החוק הפלילי בממלכה, הביאו לבסוף לשורה של משפטים כנגדו, להרשעה ולמאסר בן שנתיים עם עבודות פרך. לאחר שחרורו מהכלא התדרדרה בריאותו, והוא נפטר בגלות, בפריז, ובחוסר כל.
את המסה 'נפש האדם בסוציאליזם', כתב בשנת 1891, לפני המשפטים והמאסר, אך מהדורה מחודשת שלה, ראתה אור באופן סמלי חמישה ימים בלבד לאחר הרשעתו. גם לאחר מותו, דאג חברו ושותפו רוברט רוס להוציא את המסה במהדורה נוספת על מנת להנציח את זכרו ואת רעיונותיו.
"לא כל כך נפוץ למצוא דמות קווירית שכותבת על סוציאליזם"
מי שלקח על עצמו את מלאכת התרגום, הוא דותן ברום (37), דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, חוקר של היסטוריה קווירית ולהט"בית, משורר ומתרגם. לדבריו, חלקים מהטקסט שתורגמו לעברית בעבר, הכיר עוד בימים בהם היה חלק מתנועת הבוגרים של המחנות העולים, וריכז בתנועת הנוער את הצוות שעסק במפגש החינוכי סביב נטייה וזהות מינית. "חלקים מהטקסט הזה כיכבו בסמינרים של התנועה, ואני חושב שזה בין היתר, כיוון שאוסקר ויילד הוא סוג של סמל קווירי ולהט"בי, וזה לא כל כך נפוץ למצוא דמות קווירית שכותבת על סוציאליזם". לדבריו, גם לאחר שעזב את התנועה, נשאר הטקסט קרוב לליבו וכך גם וויילד.
מה משך אתכם לתרגם ולהוציא את החיבור הזה לאור?
"מה שמשך אותי בחיבור הזה, הוא הדגש שויילד שם דווקא על האינדיווידואליזם", אומר אלי למדן, מייסד הוצאת הספרים נמלה שהוציאה את התרגום החדש לאור. "הוא לא היחיד במסורות הסוציאליסטיות שעשה זאת, אבל הוא עושה את זה בצורה הכי מפורשת וחדה, וזה לא דבר טריוויאלי כשחושבים על הגות סוציאליסטית: התובנה שבעצם האדם עצמו הוא המטרה של הסוציאליזם; לא המערכת, לא החברה המופשטת, אלא החירות של האדם הקטן, הפרטי. ויילד סבור שבשביל שכל אחד יוכל באמת לפתח את האינדיווידואליות האישית שלו במלואה אנחנו חייבים להשתחרר מכל צורות הדיכוי, ושבמערכת הקפיטליסטית שבה אנחנו חיים הכסף והשליטה של ההון היא צורת דיכוי מרכזית. הצורך לעבוד על מנת להתקיים – בניגוד לעבודה כביטוי ליצירה ולדחף אנושי".
"רק ויילד יכול לומר מושגים כמו 'הרכוש הפרטי הוא שעמום גדול'"
הרכוש הפרטי הוא מבחינתו של ויילד מכשול להתפתחות האינדיווידואל – מי שאין לו כלום צריך לדאוג כל הזמן להישרדות היום יומית שלו ואין לו פנאי ויכולת לפתח ולממש את האנושיות שלו. אבל ויילד מדבר גם על מי שיש בידיו רכוש והוא משועבד כל הזמן לרכושו ולהיגיון של ההון – לשמר אותו, להגדיל אותו. לדאוג מה יקרה אם יאבד. "רק ויילד יכול לנסח זאת במושגים כמו 'הרכוש הפרטי הוא שעמום גדול'" אומר ברום בשעשוע.
הרעיון האינדיווידואליסטי המניע את ויילד, בא לידי ביטוי, לדברי למדן, לא רק בהתנגדותו לרכוש הפרטי, כי אם גם להתנגדות לכל צורה אחרת של סמכותנות ושררה. "הרכוש הפרטי מחץ את האינדיווידואליזם האמיתי והקים תחתיו אינדיווידואליזם שיקרי. השלמות האמיתית של האדם אינה טמונה במה שיש ברשותו אלא במי שהוא" כתב ויילד, אך הוסיף וחידד: "ברור שסוציאליזם סמכותני לא יועיל, כי בשעה שבמערכת הנוכחית רבים יכולים לחיות חיים שיש בהם חירות, ביטוי עצמי ואושר במידה כלשהי, במערכת של קסרקטין תעשייתי או של עריצות כלכלית לא יזכה איש לחירויות כאלה. קשה להאמין כי סוציאליסט בימינו יציע ברצינות שפקח יבדוק בכל בוקר כי בכל בית כל פועל קם ועבד במשך שמונה שעות".
למדן מציין שהיום מדובר בתובנה שהיא ברורה מאליה לאחר פשעי סטאלין והמדינה הקומוניסטית – אבל הדברים נכתבו ב-1891, ומתריעים למעשה מפני מאפיינים של הקומוניזם הטוטליטרי טרם התממשותו. הכתיבה של ויילד משלבת רעיונות של הוגים אנרכיסטיים כמו פיוטר קרופוטקין שאת הגותם הכיר, ואפילו רעיונות טאואיסטיים.
במה הטקסט הזה רלוונטי לקורא הישראלי היום?
"העבודה של ויילד קשורה מאוד לפילוסופיה ולמצב הפוליטי של סוף המאה ה-19, אבל יש בה גם משהו על-זמני בשני מובנים" משיב ברום. "הוא עוסק בשאלות עקרוניות על נפש האדם כמו מה זה אומר להיות אדם ומה הם התנאים המיטיבים להתפתחות הנפש האנושית, והוא עוסק בשאלות של דיכוי והתמודדות עם דיכוי. הוא מתייחס להרבה מאוד צורות של דיכוי, החל מדת, דרך המלוכה, עריצות הכסף והממון ואפילו שאלות על דיכוי בדמוקרטיה: עריצות הרוב או טעם ההמון. אלה שאלות על-זמניות משום שכל חברה וכל אדם מתמודדים עם דיכוי. לכן זה רלוונטי תמיד ובטח היום במציאות הפוליטית הנוכחית בישראל".
"המסה של ויילד מותחת ביקורת על הצורות המגוונות של הדיכוי שראה ויילד בבריטניה של תקופתו. אבל חשוב יותר מבחינה פוליטית הקו שהוא מותח אל האופק", אומר ברום ומצטט מהספר: 'מפה של העולם בלי אוטופיה אינה מצדיקה אפילו מבט חטוף, שכן היא משמיטה את הארץ היחידה שלחופיה נוחתת האנושות תמיד. וכשהאנושות נוחתת שם היא משקיפה לאופק, וכשהיא מבחינה בארץ טובה יותר היא מרימה עוגן ומפליגה אליה. קִידמה היא מימוש אוטופיות'.
קודם כל טקסט ספרותי
בניגוד למסורת המניפסטים הסוציאליסטים הנוטים לניתוח מטריאלי והיסטורי, הטקסט של ויילד קודם כל טקסט ספרותי. "כשהפילוסופים תאודור אדורנו וארנסט בלוך ניהלו דיון על האוטופיה באומנות, בלוך הביא את הטקסט הזה של ויילד כדוגמה לתפקיד הספרות האוטופיסטית", אומר ברום. "הוא אמר שהאוטופיה דרושה לנו כדי להשליך את הדמיון שלנו אל מציאות אחרת, ממנה נוכל להביט על המציאות שלנו, ולסמן את קווי המתאר של הדיכוי. משום שהסתכלות על הדיכוי מבפנים, עשויה להיות כמו דג המנסה להביט במים".
"את הטקסט הזה צריך לקרוא לא כפרוגרמה פוליטית ולא בתור ניתוח פוליטי. זה קודם כל טקסט ספרותי", מוסיף ברום. "מסה שמרקדת על הגבול שבין מסה אישית לטקסט אוטופיסטי, וגם כמתרגם היה לי חשוב להעביר את האיכויות הספרותיות של הטקסט שמתאים לא רק למדף הספרים הסוציאליסטי אלא גם למדף הספרות היפה".
לצד העבודה על שימור אופיו האמנותי של החיבור, חלק ניכר מעבודת התרגום הייתה גם כתיבת הערות וביאורים שיסייעו לקורא העברי להבין את ההקשרים, הדמויות המוזכרות בטקסט בנות תקופתו של ויילד, וההרמזים הטמונים בו ליצירות אחרות. הספר כולל גם הקדמה מאת דונאל פאלון (שתורגמה על ידי למדן) הסוקרת את שורשיו הרעיוניים של ויילד ומפגשיו עם התנועה הסוציאליסטית, ואחרית דבר מאת יפתח גולדמן הנושאת את הכותרת 'נפש האמן בקפיטליזם'.
"ויילד מביא בחיבור את דמותו של ישוע, כמי שהצליח להגשים את האינדיווידואליות מתוך הסבל" אומר למדן. "התקווה שלו, היא שבסוציאליזם נוכל להיות אינדיווידואלים מתוך שמחה, וזה גם הרעיון שבחר גולדמן להדגיש באחרית הדבר. המאבק החברתי נעשה פעמים רבות מתוך סבר פנים חמור. ויילד מציב בפנינו את האתגר להילחם בקפיטליזם ובדיכוי כפי שמרקס לימד אותנו, אבל לעשות זאת גם מתוך שמחה. לזכור תמיד שהמטרה היא בסופו של דבר השמחה והאושר".
הוצאת הספרים נמלה היא הוצאת ספרים המוקדשת למחשבה וליצירה סוציאליסטית, המבקשת להרחיב את ארון הספרים העברי ביצירות מתורגמות הנמצאות בלב השיח הבינלאומי העכשווי ומתוך היצירה הקלאסית שטרם תורגמה לעברית. זהו הספר השני שפורסם בהוצאה, ומלבדו פורסם בה גם המניפסט 'פמיניזם ל-99%' מאת צ'ינציָה אָרוּצָה, טיטהי בְּהאטָצַ'ריָה וננסי פרייזר בתרגום של עדי מורנו.
