כל הזמן אומרים לנו לא להיות שופטי פייסבוק, לא לשפוך את דמו של אף אחד, לחכות להכרעת בית משפט. הנה, חיכינו למשפט – והמשפט צפצץ עלינו.

מלמדים אותנו כל מני דברים על החיים כשאנחנו קטנים. אומרים לנו שאסור לפגוע באף אחד אחר, שמי שיפגע בנו יענש, שתמיד יש לנו מבוגר ומערכת לסמוך עליהם. צריכים ללמד אותנו את כל זה כי ככה בונים חברה. בלי כללים, בלי הסכמות מסוימות על איזו התנהגות היא בסדר ואיזו לא, לא תהיה לנו שום דרך לחיות יחד. אבל לפעמים אנחנו מגלים (בעיקר מגלות) שהמציאות פשוט לוקחת את כל ההסכמות הנחמדות האלה, מניחה אותן בערימה יפה על שולחנו של המנכ"ל, מתרוממת מהכיסא, מניפה את שתי הידיים באוויר ומעיפה הכל לאלף עזאזל.

לימדו אותי שמעשים רעים
קורים בחדרי חדרים
בפינות חשוכות
בסמטאות בלילה
בבהילות
במהירות
בהסתר פנים
בשקט
כי לא רצו שאדע
שאת הדברים הכי אכזריים
עושים
בווילונות פתוחים
באור יום
ברחובות
לעיני כל
בפנים גלויות ומחייכות
מעל מיקרופונים
לימדו אותי שמעשים רעים קורים בחדרי חדרים
למדתי שהעולם הוא חדר אחד
גדול
(עדי קיסר, מתוך הספר "שחור על גבי שחור")

זה בדיוק מה שמתגלה במקרה של בוכריס. מהרגע הראשון בו התפרסמה הפרשה בוכריס הכחיש את דברי המתלוננות: "זה קרב חיי ואני אנצח בו", "לטענות נגדי אין שחר", "עלילה מהיסוד", "לא היה ולא נברא". גם דמויות ציבוריות אחרות לא חיכו להכרעת בית המשפט כדי לקבוע ולהפיץ את עמדתן. זוכרים את סגן השר ירון מזוז, שבשיא פרסומה של הפרשה החליט לבקר את בוכריס בביתו כדי "לחזק את ידיו"?
ובכן, מסתבר שהוא שיקר. מסתבר שבזמן שהוא קרא למתלוננות שקרניות, בזמן שלנו אמרו שאי אפשר להגיד כלום עד שהמשפט יגמר, בזמן הזה בוכריס שיקר והן לא. וכדי שכבודו יואיל בטובו להפסיק לשקר לציבור, צריך לצ'פר אותו. כמה לצ'פר? להעלים 3 מקרי אונס מהרקורד שלו, ולהבטיח שלא ישב ולו יום אחד בכלא.

שוב אנחנו חוזרים לתפישות שגדלנו עליהן על מה זה משפט, מה זה צדק, מה הם הכללים החברתיים שלנו. לפי התפישות האלה, כל אחד מאיתנו צריך לנהוג בצורה שלא פוגעת באחר, מי שכן יפגע באחר יובל לבית המשפט – היכל הצדק הגדול – וזה יפעל ללא משוא פנים, ימצא את הפתרון ההגון ביותר ויעניש את הפושע.
המציאות כמובן נראית מעט אחרת. אנחנו יודעים שרק אחוז קטן מנפגעות האלימות המינית מעזות לפנות למשטרה ולהגיש תלונה, אבל גם מתוך התלונות שכן מוגשות – מעט מגיעות למשפט ועוד פחות נגמרות במאסר בפועל. רוצים נתונים? אפשר לבחון את של 2014.
בשנת 2014 הגיעו 40,000 פניות למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בישראל. באותה שנה, במשטרה נפתחו 5,974 תיקי עבירות מין. לפרקליטות הועברו 3,687 תיקי עבירות מין ו399 תיקי הטרדה מינית. מתוכם הגישה הפרקליטות 701 כתבי אישום הכוללים אישומים בעבירות המין ו21 הכוללים אישומים בהטרדה מינית. לאחר ההליך השיפוטי רק 584 תיקים הסתיימו בהרשעה. בצה"ל, מתוך 1,073 פניות בנושא אלימות מינית רק 28 נגמרו בהרשעה.

הסיפור כמובן לא נגמר באחוזי הרשעה כל כך נמוכים. הטיעונים בגינם שופטים מסוימים משאירים את פוגעינו מחוץ לכלא לא יאמנו. יש למשל את השופט ציון קפאח, ששחרר ממעצר פדופיל שתקף ילדה בת 9 באומרו שהיא "מתירנית ונהנתה מהמעשים". וכמובן, שופט שביקש ממתלוננת בבית משפט להדגים בפני כל, כולל האנס שלה, את התנוחה בה נאנסה.

הדוגמאות האלה מזעזעות, אבל זה לא הופך אותן לאנקדוטות חסרת משמעות בהליך המשפטי. לפעמים נדמה שזה כל מה שיש למערכת המשפט להציע לנפגעות אלימות מינית. לפעמים נדמה שאין שום תמריץ לאישה הממוצעת לפנות לתחנת המשטרה הקרובה לביתה, להגיד "נאנסתי" ולספר את שעברה. הרי התהליך שיתחיל אחרי מעשה כזה יקח כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה כסף, ידרוש ממנה לשוב ולספר את מה שהוא כנראה אחת החוויות הקשות בחייה, לשוב לחוות ולהתעמת איתה, והסיכוי שבסופו של דבר היא תמצא את האנס שלה משלם על מעשיו נראה מגומד מול אופציות סבירות בהרבה – לשמוע שאין במקרה שלה עניין לציבור ולכן לא יהיה משפט, שאין מספיק ראיות כדי להמשיך למשפט, למצוא את עצמה מושפלת לאורך הדרך – אם זה על ידי שאלות חודרניות מהשוטר בתחנה ואם מהשופט היושב על כיסאו. יותר מכל – למצוא את עצמה בסוף התהליך אחרי שנתנה מזמנה, ממרצה, מכוחותיה, מכספה – כשהגבר שתקף אותה יוצא עם עונש מגוחך ומשפיל כמו קנס, עבודות שירות או מאסר על תנאי.

במקרה של בוכריס זה היה הסכם טיעון שמעלים מעל פני האדמה מקרי אונס שלא ניתן להעלים. כי באמת, אנחנו חיים בחברה שלעתים מבלבלת כמה גבולות בנוגע לאלימות מינית. לאנשים רבים קשה למשל לקבל את העובדה שאונס יכול להתקיים גם בתוך קשר, בתוך זוגיות, על ידי אדם הקרוב לנו. רק ב1988 תוקן החוק הישראלי באופן כזה שיתייחס גם לאונס הנעשה בתוך נישואים כאל אונס רגיל. עם זאת, אם היינו צריכים להרכיב מדמיוננו מקרה אלימות מינית שהוא באופן חד משמעי וללא עוררין לא בסדר, אני מאמינה שמח"ט שאונס שוב ושוב חיילת בסדיר שהיא פקודה שלו היה מופיע דיי גבוה ברשימה, במיוחד כשהוא נשמע ככה:
"בוכריס אנס את החיילת א' שלוש פעמים. פעם אחת לאחר שהתלוותה אליו לקניית מצרכים לסוף השבוע שנועדו לשמש אותו ואת בני משפחתו בזמן ששהו בצימר ביישוב בני יהודה שבצפון. בוכריס, לפי כתב האישום, תפס בידה של החיילת, הצמיד אותה לקיר, והחל לנשקה ולגעת בה כשהוא מוביל אותה לחדר השינה במקום, בעוד היא קפואה ואינה מגיבה למעשיו. בהמשך, רכן עליה, הסיר מעליה את חולצת המדים שלבשה, ואנס אותה. במקרה נוסף, לאחר שביצע בה מעשה סדום במחנה צבאי, הוא אנס אותה, וזאת כאשר עיניה עצומות והיא לא משתפת פעולה עם מעשיו. כתב האישום מפרט אונס נוסף של החיילת על ידי תא"ל בוכריס, גם כן במחנה צבאי."

איך ייתכן שמקרה כל כך חמור ומתוקשר של אלימות מינית מסתיים כשהאנס לא מקבל יום אחד בכלא? כשהדבר היחיד שקורה לו הוא הורדה בדרגה? יש מי שמאשימים בכך את העובדה שהתיק מתנהל בפרקליטות הצבאית, באומרם שבמערכת המשפט הרגילה הדברים היו נראים אחרת. לצערנו, אנו מכירים יותר מדי מקרי אונס מחרידים שהתנהלו במשפט הפלילי, ונגמרו עם כתבי אישום מחפירים לא פחות מבמקרה זה. כנראה שהתשובה היא בסיסית וקשה יותר – מערכת המשפט שלנו לא מסוגלת להתמודד בצורה ראויה עם אלימות מינית. לא מסוגלת להציע מענה אמיתי ומספק לקורבנות אותה אלימות.

מה מפחיד אותי בסיפור הזה? הפער הזה בין איך שאנחנו תופשים את מערכת המשפט, בתור המקום שאחראי למציאת האמת, ובין המציאות, בה פעמים רבות זהו כלל לא הניסיון ובטח שלא התוצר. הפער הזה בעייתי כשאנחנו מוצאים את עצמנו נאחזים בפסיקות של אותה מערכת כדבר האמת והצדק. "הוא לא הורשע באונס! זה היה בהסכמה!" יזעקו מגיניו של בוכריס "הגיבור" רגע אחרי המשפט. ומכאן, כמה הקצרה הדרך ל"הן סתם המציאו! הן רצו לקחת לו את המינוי!" כי ככה זה, הרי מי אנחנו שנתפוס עמדה? צריך לחכות לבית משפט, לו יש גישה ישירה לאמת, הוא לא רואה מגדר או מעמד, ואם הוא אומר שהייתה הסכמה כנראה שהייתה הסכמה. זה לא שההסכמה הזאת נבראה יש מאין, מתוך סיבות גשמיות וסבוכות שרוב הציבור לא מבין בהן דבר וחצי דבר – חוסר הרצון של המערכת לקחת את התיק למשפט, רצון של אחד או שני הצדדים לסגור את הדברים בעסקת טיעון, צורך של המתלוננות בלקיחת אחריות של בוכריס, גם אם לקיחת האחריות הזאת באה במקום כניסתו לכלא. אם בית המשפט אמר – זאת האמת וזאת עמדתנו.