אני לא צריך לכתוב את הטור הזה, אני יודע. לא רק שהוא לא יועיל, אין לי ספק שאותקף בגינו. יהיו שיתמקדו בגילוי הנאות שאני מצרף מטה, ויהיו שיטענו נגדי על כפירה בעיקר המאבק החברתי של ימינו. אך לעתים, ישנם דברים שצריך פשוט להגיד אותם, ואחת היא תוצאתם הישירה.

אני מקווה שנוחי דנקנר לא יכנס לכלא. אני חושב שזה יהיה לא נכון ולא הוגן אם דנקנר, שהורשע בעבירה של "הרצת מניות" יהיה מאחורי סורג ובריח. ביום שני הקרוב יכריע כבוד השופט חאלד כבוב בעניינם של דנקנר ואיתי שטרום, שהורשע אף הוא באותה פרשה, ואני מקווה שבית המשפט יסתפק בעבודות שירות לעוברי העבירה.

ההמון ודאי רוצה אחרת. סיפורו הטראגי של דנקנר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ממשיך לפרנס כותרות בעיתונים וסופו הנאה של ה"סיפור" יהיה במדי אסיר. יתרה מכך, ההמון "החברתי", בעידודו של עיתון כלכלי פסאבדו-חברתי, רוצה לראות את הדם, כפי שהובטח לו זה מכבר.

אך אני סבור שבנפילתו של דנקנר אין כל הבטחה למאבק החברתי והכלכלי של דורנו. אין לראות בה הצלחה של המחאה החברתית ו-ודאי שאין כאן מקום לשמוח לאידו של האיש, שריכז בעבר שליטה באימפריה כלכלית.

שדנקנר של פברואר 2012 הוא אדם שמצא עצמו עם הגב אל הקיר, ורק חלק מהאשמה לכך נופלת אצלו. העצמה השלטונית שהופעלה כנגד דנקנר ועסקיו איננה ביטוי של צדק – להיפך, זהו מעשה לא צודק, בחסות שלטונית

עניינו של המאבק לשוויון וצדק חברתי לא היה מעולם קטילתם של "הטייקונים", בעלי ההון הצוברים כוח ואחיזה במוסרות החברה בישראל. סימון מטרה בדמותו של טייקון זה או אחר הוא מוטעה מיסודו. המאבק צריך לסוב סביב שינוי השיטה המאפשרת לתאגידים וליחידים לצבור כוח בלתי-פרופורציונאלי. המאבק צריך לסוב סביב פעולותיה של הממשלה וחוקי המדינה המייצרים לאותם יחידים פרצה הקוראת לבעל ההון לרכוש – באופן חוקי – את העצמה המאפשרת לו לא רק את התעשרותו האישית, אלא גם את הרחבת הפערים הכלכליים חברתיים באוכלוסייה.

חרף כל מה שינסו להסביר לנו ב"דה-מרקר", אני עדיין מחפש בנרות את הטובה הצומחת לישראל ולישראלים בשל נפילתו של דנקנר והמאבק ב"ריכוזיות" שסימל. מעניין לציין שהירידה – המזערית – בשיעור אי השוויון הנמדד בישראל בשנים האחרונות אינה מיוחסת כלל ל"חוק הריכוזיות" שעבר בתרועה כה גדולה. הירידה באי-שוויון מיוחסת למספר צעדים המושמצים תדיר במרקר ובמרבית העיתונות הכלכלית: השבת הקצבאות לרמתן שמלפני הקיצוץ של נתניהו כשר אוצר והעלאת שכר המינימום, צעדים שהושגו במאבקים אדירים.

"ריכוזיות" וצדק חברתי

מה הרווחנו אנו הישראלים, כאזרחים וכצרכנים, מהעברת השליטה באי.די.בי לידי מיליארדר יהודי-ארגנטיני? מה נרוויח ממכירת כלל-ביטוח לסינים? היכן ירידת מחירי הדיור בעקבות "שחרורה" של 'נשר', מונופול המלט הישראלי, מקונצרן אי.די.בי? או במקרה של צדיק בינו: מה בדיוק אנו צפויים להרוויח מהעובדה שפז נותרה חברה ללא גרעין שליטה?

צריך לומר זאת באופן ברור: המאבק "בריכוזיות" הוא אחת מסיסמאות ההסוואה, המוצלחות יש לומר, אשר שימשו להסטת האנרגיה האדירה של המחאה החברתית של 2011 לטובת אינטרסים זרים, פוליטיים ומסחריים-פרטיים.

הדברים דורשים העמקה ויובאו להלן רק בתמצית. אך חשוב להבין שמזה למעלה מעשור אנחנו נמצאים בשלב חדש של מהפכת ההפרטה הנמשכת למעלה מארבעה עשורים. בתחילתה של המהפכה לא ניתן היה פשוט להעביר את המשק, שהיה מבוסס על מפעלים הסתדרותיים, ציבוריים וממלכתיים חזקים, לידיים פרטיות. חסר גם מעמד של בעלי הון שיכלו לרכוש את הגופים הכלכליים הללו.

ולכן השלב הראשון, בשנות ה-80' של המאה הקודמת, כלל החלשה ופירוק של התעשייה המקומית והכפפתה לחובות בל יתוארו, ויצירת תנאים שעודדו הפרטה. בשנות ה-90' נערכה המכירה הגדולה, ונכסי הציבור הועברו לידי אנשים פרטיים, מעמד המתעשרים החדשים, שרכשו בזול והחלו לנהל את הכלכלה הישראלית.

החל מהעשור הראשון של המאה ה-21 אנחנו נמצאים באיבו של השלב החדש – השלב הבינלאומי. נציגו הבולט, האידיאולוג ואיש המעשה של השלב הזה, הוא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. עוד כשר אוצר פעל לפתיחתו המוחלטת של שוק ההון המקומי לסחר בידי זרים – מהלך שנבלם למעשה, ובלימתו הצילה את המשק הישראלי מסחף המפולת הבינלאומית האדירה ב-2008. אך לא איש מאמין כנתניהו יירתע.

פרופ' מנואל טרכטנברג מגיש את דו"ח הועדה לראש הממשלה בנימין נתניהו. צילום: פלאש 90

מאבקו של נתניהו ב"ריכוזיות", ביחד עם דוברות האוצר הקרויה בטעות עיתון "דה-מרקר", הוא עניינם של חתולים בצמרת, הרבים על השמנת. נתניהו המאמין שעתידה של ישראל מובטח רק כל עוד תעלה על הגלים הגבוהים של הגלובליזציה, מבקש לתת לגורמים פרטיים זרים אחיזה בתוך הכלכלה הישראלית. לשם כך נדרש ל"שחרר" חלק מהכלכלה הישראלית מאחיזתם של בעלי ההון המקומיים שהשתלטו עליה.

וכך עלו חלק מ"ראשי המשק", ודנקנר המרכזי שבהם, על הכוונת של הממשלה והעומד בראשה. הממשלה נעזרה באנרגיה שקיבלה מהמחאה החברתית של קיץ 2011, ובכחש של רולניק ורעיו ב"דה-מרקר" כאילו המאבק בריכוזיות יוביל לירידת יוקר המחיה, והוא הוא המאבק החברתי האמיתי.

כך לדוגמא קבעה וועדת טרכטנברג כי יש להזדרז ולאפשר לטורקים וליוונים לייבא מלט לישראל על מנת לשבור את המונופול של "נשר". העובדה שמונופול מלט הוא מונופול טבעי במדינה קטנה כשלנו (ייצור המלט מחייב הפעלת אנרגיה כה גדולה ויקרה – עובדה המחייבת את נשר לקיים תחנת כוח קטנה משל עצמה – שאין כל יכולת לפצל את השוק למספר מתחרים ולשמור על רווחיות) ושמחיר המלט בישראל לא היה גבוה יחסית לעולם, לא הפריעה למשרד האוצר להוביל להמלצה "חברתית" שכזו.

חרף כל מה שינסו להסביר לנו ב"דה-מרקר", אני עדיין מחפש בנרות את הטובה הצומחת לישראל ולישראלים בשל נפילתו של דנקנר והמאבק ב"ריכוזיות" שסימל

עם הגב אל הקיר

איני בא להגן על מעשיו של דנקנר בפברואר 2012, המעשים שהובילו להרשעתו. למעשה, איני בא להגן על דנקנר כלל – צבירת העצמה, הכוח והכסף שלו היא פסולה בעיני, מעידה על רהב בלתי נשלט ותאוות בצע של ממש.

אבל אני חושב שדנקנר של פברואר 2012 הוא אדם שמצא עצמו עם הגב אל הקיר, ורק חלק מהאשמה לכך נופלת אצלו. העצמה השלטונית שהופעלה כנגד דנקנר ועסקיו לצורך העברת חלק מנכסי האימפריה הכלכלית שעמד בראשה לגורמים פרטיים אחרים איננה ביטוי של צדק – להיפך, זהו מעשה לא צודק, בחסות שלטונית.

אציין גם שבעיני, לפחות, הרשעתו בעבירת הרצת המניות היא הרשעה שהושגה בדוחק, ובאופן לא לגמרי משכנע. החל בעד מדינה שהתברר ששיקר או טעה בפרטים מהותיים, המשך בעובדה שלא נמצאה ראיה ממשית מרשיעה, אלא רק ראיות נסיבתיות. אך למעלה מכל, לדעתי דנקנר לא עבר עבירה בפברואר 2012, כיוון שאין ולא היו נפגעים לעבירה שבה הורשע.

עבירת הרצת המניות כוללת בדרך כלל עבריין המבקש להשיא רווחים תוך הטעיה ותרמית. אך במקרה של דנקנר אין כלל ויכוח לגבי העובדה שדנקנר הצליח לשכנע שורה של בעלי הון, קרובים אליו יותר או פחות, לקנות מניות של החברה שבשליטתו חרף מצבה הקשה, בזכות האמון שהשרה בהם שיצליח להציל את החברה. אין ויכוח כי דנקנר התכוון לפעול על בסיס הבטחותיו למשתתפים בהנפקה ("הנפקת החברים") ולגרום לכך שירוויחו בעקבות השקעתם באי. די. בי. לכשיצליח לשקם את מצבה של החברה.

כאמור, אין ויכוח לגבי העובדה שגיוסם של המשקיעים (בשלב המוסדי, המרכזי בהנפקה) היה על בסיס הקשר האישי של דנקנר והמשקיעים, ומתוך אמונה ביכולתו לשקם עסקיו. דנקנר ושטרום הורשעו בגין פעולה צדית, שבפני עצמה מותרת על פי חוק, אך השופט קבע כי היא יצרה מצג שווא של ערך המניה, וכי הדבר נעשה על ידי דנקנר ושטרום באופן מודע. חרף השוליות של ערך המניה בשאלת ההנפקה – שכן מוסכם שהייתה זו הנפקה שערך המניה שיחק בה תפקיד שולי – נקבע שבכך עברו השניים על החוק. סיכומו של דבר, אמנם בית המשפט קבע כי דנקנר עבר על החוק, אך הנפגעים מהעבירה של דנקנר הם תיאורטיים בלבד.

מכל הסיבות האלו, אני מקווה שדנקנר לא ייכנס לכלא. אני מקווה כך גם בשבילו, ברמה האישית, אבל יותר מכך בשבילנו. אני מקווה שהחברה הישראלית תהיה חברה שיש בה מידה. מהפכת המידע ותרבות הפייסבוק מביאות לכך שמאבקים עממיים וערכיים זוכים להדים ועצמות. סיבי המידע של האינטרנט רותמים אנרגיות אדירות של המונים לטובת מה שנתפש בעיניהם כצדק. אך הצדק של ההמון הוא צדק ללא מידה, וצדק ללא מידה אין בו אף לא מידה של צדק.

החברה הישראלית צריכה להשכיל לשנות את השיטה שמאפשרת ליחידים לצבור עצמה על חשבון הרבים. לא נרוויח דבר מהעלאתו של דנקנר על המוקד.

גילוי נאות: לפני למעלה משבע שנים שימשתי בתפקיד בגוף ללא כוונות רווח שקיבל תרומה מקרן אי.די.בי. כמו כן, אני קשור בקשרי משפחה עם מי שהיה שותפו העסקי של דנקנר שנים רבות. עם זאת, אין לי ולא היה לי כל קשר אישי עם מר דנקנר, או ציפיה עתידית לקשר עסקי או פילנטרופי עמו.