שמות, פרק כ'

בפרק הזה מקבל משה את עשרת הדברות מאלוהים.

מסמך יסוד ביהדות המכיל ברובו ציוויים מוסריים אוניברסליים.

כולנו מכירים את סיפור עשרת הדברות, אבל אני רוצה להפנות את הזרקור לחלקו האחרון של הפרק.

לפתע, לאחר מתן הדברות למשה, באותו פרק, מצווה אלוהים את משה בנושא קורבנות וזבח:

ציווי 1

כא) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה־לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת־עֹלֹתֶיךָ וְאֶת־שְׁלָמֶיךָ אֶת־צֹאנְךָ וְאֶת־בְּקָרֶךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ׃

אם כבר רוצים להעלות זבח, המזבח עליו מעלים את הזבח צריך להיות באדמה. כלומר, לא יותר מבור באדמה. פשוט, לא בולט, לא מפואר, מאוד מאוד פרטי.

ובנוסף: נשים לב שהעולה, השלמים, הצאן והבקר אותם מעלה האדם זבח לאלוהים, הם שלו, של האדם, לא של אלוהים ('עולותיך, שלמיך, צאנך, בקרך').

ברור שאלהים ממש נאלץ להסכים לכך שיש לאדם צורך להעלות קורבנות, אז הוא נעתר לכך מחוסר ברירה.

ציווי 2

כב) וְאִם־מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה־לִּי לֹא־תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ׃

נניח ואין אדמה מתאימה לשמש כמזבח והאדם מחליט להשתמש באבנים – גם אז, יש להשתמש באבנים שאין צורך לעצב את צורתן בחרב. כלומר – אבנים רכות שצורתן תישמר באופן טבעי.

אלוהים דורש שהאדם לא יפגע בטבע בבואו להעלות קורבן לאלוהים.

שוב – ממש מינימליזציה של כל הנושא.

ציווי 3

כג) וְלֹא־תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל־מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא־תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו׃

בכל מקרה, המזבח יהיה במקום שלא עולים אליו (שלא יחשוף האדם את ערוותו בזמן שהוא מקיים את טכס הזבח שממילא אלוהים לא ממש מעונין בו).

———-

בפרק בו מקבל משה את עשרת הדברות, הוא גם מקבל שלושה ציוויים בנושא העלאת קורבנות.

———-

והיום, כאשר מסתובבים בינינו אנשים, אלפי שנים אחרי הציווי המקורי, ופועלים להקים בית מקדש מפואר בירושלים בו יחדשו את מנהג הזבח והקורבנות שהיה נהוג בימי קדם, אני מציע שלא יעצרו בזכרונות מבתי המקדש שחרבו, אלא ילכו אחורה עד מעמד הר סיני, יפנימו את התורה הטובה, ויחדלו מתוכניותיהם המסוכנות וחסרות השחר.