שמה של הקבוצה הברזילאית האלמונית שאפוקואנסה הגיע בשבוע שעבר לכותרות מדורי הספורט ברחבי העולם ובישראל, בעקבות אסון התרסקות מטוס בו נהרגו רוב שחקניה. כתוצאה מכך בוטל גמר טורניר "קופה סודאמריקנה", השני בחשיבותו לקבוצות בדרום אמריקה, שאמור היה להיערך מול יריבה קולומביאנית. האבל הכבד תורגם מיד לשורה של מחוות פומביות והצעות סיוע מצד שחקנים מוכרים, ולבסוף גם להכרזתה כזוכה בגביע, בלי לשחק.
בימים רגילים, אין כמעט ספק שהקבוצה והטורניר היו מקבלים מקום רק בעיתונות המקומית. מבט קצר באתרי האינטרנט מגלה לנו שמדובר בקבוצת תחתית, אשר סיימה בעונה שעברה במקום ה-14 מתוך 20 בליגה והשתתפה בטורניר בגלל קריטריון מוזר שנקרא "אחת משלוש הקבוצות הטובות שהודחו לפני 16 האחרונות בגביע הברזילאי". במילים אחרות: ההשתתפות היתה סוג של פיצוי על הדחה מהגביע המקומי, ולא בונוס על הצלחה. נשמע לכם מוזר? ברוכים הבאים לקופה סודאמריקנה. כמו כן, היריבה בגמר היתה אתלטיקו נאסיונל מקולומביה, מחזיקת גביע הליברטאדורס (מקביל לליגת האלופות האירופאית). מישהו חושב שריאל מדריד/ברצלונה/באיירן מינכן וכו' יתמודדו על זכייה בליגה האירופית אחרי סיום ליגת האלופות? כנראה שלא.
הכדורגל הדרום אמריקאי נתפס בישראל כאיכותי ומרגש בזכות הכוכבים והנבחרות במונדיאלים ואליפויות היבשת, אבל ברמת הליגות מדובר בעיקר בפולקלור ולא באיכות. רק נבחרות חלשות יחסית כמו בוליביה, ונצואלה ופרו נשענות על הליגות המקומיות, ונדיר למצוא שחקן מוביל שמוותר על קריירה אירופאית. פערי המשכורות והרמות הפכו את הליגות של ברזיל וארגנטינה לפסי ייצור לכוכבים צעירים, אשר נעלמים באיזור גיל 20, או מפלט לוותיקים בשלהי הקריירה. ככה זה בכדורגל של עידן הגלובליזציה.
שאפוקואנסה הצליחה לטפס לכותרות בגלל טרגדיה איומה ובעקבות "סיפור סינדרלה" עם סוף עגום וטראגי. הקבוצה האלמונית הגיעה עד לבאר כלומר הגמר, וצללה לתהום, אבל כעבור מספר ימים זכתה בתואר כפרס ניחומים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. עורכי החדשות זיהו כמו תמיד את הפוטנציאל והצליחו לסחוט דמעות וקליקים מחובבי ספורט ואנשים שלא היו מודעים כלל לקיומה של אותה קבוצה ברזילאית. הגלובליזציה יצרה כאמור פערים עצומים בין הליגות וגם בתוך הליגות, ולכן הצופים זקוקים לעתים לסיפורים מפתיעים ו/או סוחטי דמעות כדי לגלות אמפטיה לאלה שנדחקו לצדדים.
