אם יש משהו שדונלד טראמפ מבין, זה את המשמעות של פשיטת רגל ומיחזור פיננסי. הוא יודע את כל מה שצריך על הצלחה דרך השתמטות אסטרטגית מתשלום חובות, שאחריה מחיקת חובות רחבת היקף ויצירת נכסים מהתחייבויות. אך האם הוא מבין את ההבדל התהומי בין חובות של יזם נדל"ן וחוב של כלכלה גדולה? והאם הוא מבין שבועת החוב הפרטי של סין היא חבית חומר נפץ שמונחת מתחת לכלכלה העולמית? הרבה דברים תלויים בתשובות לשאלות אלה.

טראמפ נבחר על גבי גל של אי-שביעות רצון מהתפקוד האומלל של הממסד גם בתקופת השגשוג לפני 2008 וגם בזמן המיתון אחרי 2008. הבטחותיו לתמרץ את הכלכלה המקומית ומדיניות סחר פרוטקציוניסטית, שיחזירו לארה"ב את משרות הייצור נשאו אותו כל הדרך לבית הלבן. היכולת לקיים את ההבטחות הללו תלויה בשאלה אם הוא מבין את התפקיד שמילאה "ארה"ב הישנה והטובה", ואת התפקיד שארה"ב יכולה למלא היום, ויותר מהכול – את החשיבות של סין.

לפני 1971, ההגמוניה העולמית של ארה"ב התבססה על העודף במאזן התשלומים השוטף שלה עם שאר העולם הקפיטליסטי, אותו הצליחה ארה"ב לייצב על ידי מחזור חלק מהעודף שלה ליפן ולגרמניה. מדיניות זו תמכה ביציבות הכלכלית ובירידה התלולה באי-השוויון בכל מקום. אך כשאמריקה גלשה למצב של גירעון, אותה מערכת גלובלית לא יכלה עוד לתפקד, מה שהביא לעלייתו של מה שכיניתי "שלב המינוטאור הגלובלי".

על פי המיתולוגיה, מִינוֹס מלך כרתים חב את ההגמוניה שלו למינוטאור, יצור טרגי שנכלא מתחת לארמונו של המלך. בדידותו העַזָּה של המינוטאור השתוותה רק לפחד שעורר, בגלל שניתן היה לספק את תיאבונו האדיר – ודרך כך להבטיח את שלטונו של מינוס – רק בעזרת בשר אדם. וכך, ספינה עמוסה בצעירים הייתה מפליגה, באופן קבוע, מאתונה הרחוקה ועד לכרתים כדי להביא את המנחה האנושית ליצור. הפולחן המבעית היה חיוני לשמירת ההגמוניה של כרתים ושלטונו של המלך.

אחרי 1971, צמחה ההגמוניה האמריקנית באופן דומה. המינוטאור היה לא אחר מגירעון הסחר של ארה"ב, שזלל כמויות הולכות וגדלות מהייצוא העולמי. הגירעון במאזן התשלומים השוטף של אמריקה מומן על ידי מיליארדי דולרים שזרמו לוול סטריט מדי יום מבעלי אמצעי הייצור בארצות הרחוקות (אשר היו לעתים קרובות אמריקנים, למעשה) – מחווה מודרנית למינוטאור הגלובלי.

ככל שגדל גירעון הסחר בארה"ב והכלכלה התבססה על יבוא במקום יצוא, כך צמח גם התיאבון להון של אירופה ואסיה. מה שהפך את המינוטאור לגלובלי באמת, היה התפקיד שלו: הוא סייע למחזר הון פיננסי (רווחים, חסכונות וכסף עודף). הוא העניק תעסוקה במפעלים גרמניים. הוא טרף כל מה שיוצר ביפן, ומאוחר יותר בסין. אך באותו זמן, למדו בוול סטריט איך להגדיש את אותה זרימת הון על ידי כלים פיננסיים אקזוטיים. סכרי הפיננסיליזציה נפרצו, והעולם הוצף בחוב.

בסתיו 2008, המינוטאור נפצע אנושות אחרי שהתנגש בקיר של חוב פרטי שהיה פועל יוצא של תיאבונו. למרות שהפדרל ריזרב ומחלקת האוצר סייעו לשווקים האמריקנים להעלות את הראש מעל המים (על חשבון האמריקנים החלשים יותר, שהושארו מאחור החל משנות השבעים), שום דבר לא יחזור לקדמותו: היכולת של וול סטריט להמשיך "לסגור" את לולאת המחזור הגלובלית נעלמה. הסקטור הבנקאי בארה"ב לא יכול יותר לרתום את גרעון הסחר והגרעון התקציבי של אמריקה למימון ביקוש מקומי מספק לייצוא העולמי. מרגע זה והלאה, תגלה הכלכלה העולמית שלא תוכל להשיב עוד את היציבות שלה.

אחרי הפציעה האנושה של המינוטאור, אמריקה לא הייתה צריכה להודות רק לפדרל ריזרב ולאוצר על ההמנעות משפל גדול נוסף. ארה"ב ניצלה גם על ידי הדרקון: הממשלה הסינית העלתה את ההשקעה המקומית לרמות חסרות תקדים כדי לפצות על הצטמצמות ההוצאה בארה"ב ואירופה. במשך שנים, נתנה סין לאשראי שנותר על ידי הבנקים הרשמיים, והלא רשמיים, שלה להשתולל. היא אפילו הרשתה להם להנות ממדיניות הכסף הקל הנדיבה של הפד בצורה של הלוואות נקובות בדולרים. בקיצור, הדרקון בא להשיב את האיזון למערב כשהמינוטאור לא היה יכול כבר למלא את התפקיד.

המנהיגים הסיניים ידעו בדיוק מה הם עושים. הם יצרו בועת השקעות שאינה בת-קיימא כדי לתת לארה"ב ולאירופה הזדמנות להיסגר על עצמם. למרבה הצער, שתיהן כשלו: אמריקה בגלל המבוי הסתום אליו הגיעו הנשיא ברק אובמה והרוב הרפובליקני בקונגרס, ואירופה מסיבות שכואב מדי לפרט. וכשהגיעה הסערה המושלמת ב-2015, אז החל לטפס שיעור הריבית בארה"ב בזמן שמחירי הסחורות צנחו, סין הייתה צריכה שוב להעלות את היקף יצירת האשראי.

היום, בועת האשראי של סין נתמכת על ידי ערובות רעות כמעט כמו אלו עליהן הסתמכו ב-2007 בר סטרנס, ליהמן ברדרס וכל השאר. יתרה מזו, בגלל הערך המנופח של הרנמינבי (השם הרשמי של המטבע הסיני, ד.ר.), התאגידים לוקחים הלוואות דולריות כדי להקדים ולהחזיר ההלוואות הנקובות בדולרים שלקחו בעבר, ובכך מופעל לחץ כלפי מטה על שער החליפין.

נראה שתכניתו של טראמפ לעזור לאלו שהושארו מאחור מאז שנות השבעים, ככל שאפשר להבחין בקיומה של תכנית כזאת, נעה על שני צירים: תַּמְרִיץ מקומי וחתימת עסקאות דו-צדדיות תחת האיום של מכסי מגן ומכסות ייבוא. אבל אם הוא מתכנן לפעול בכוחניות מול סין, לדחוף להערכה מחודשת של הרנמינבי ולהשתמש באיומי מכסי מגן ודומיהם, הוא עשוי בסופו של דבר לפוצץ את בועת החוב הפרטי של סין – מה שישחרר שיטפון של השלכות מסוכנות שיהמם את התמריץ המקומי שהוא עומד להציג.

במקרה כזה, ההוצאה של טראמפ על תשתיות תהפוך לרווחה תאגידית, מה שיכול לרמז על מכפיל כלכלי זניח. התפתחות כזאת, בתורה, תכין את התנאים למדיניות צנע עתידית, כשהפאניקה סביב עליית הריבית בארה"ב והתנפחות התקציב הפדרלי ילחצו על ההתחייבויות הלא-ממומנות הקיימות של הממשלה (לדוגמה, הביטחון הסוציאלי).

כדי שלאסטרטגיה הכלכלית של טראמפ לטווח הבינוני יהיה סיכוי כלשהו להצליח, הוא חייב להבין שלא רק החוב הציבורי של ארה"ב זקוק לפריסה מחדש, אלא גם החוב הפרטי של סין. אחרת, התשואות מאגרות החוב הממשלתיות של ארה"ב ייצאו משליטה ויחלישו, משמעותית, את היכולת של ארה"ב לעמוד בהתחייבויות למחזיקי אגרות החוב.

באופן דומה, טראמפ חייב להבין שהוא לא יכול להפוך את אמריקה לגדולה שוב על ידי חיקוי של התמריצים הלא ממומנים של רייגן. הטריק הזה עבד כשהמינוטאור היה כבול בשלשלאות ושבע; זה לא יעבוד כשלדרקון תיגמר האש. במקום זאת, אם טראמפ באמת רוצה לאזן מחדש את כלכלת ארה"ב כך שהצמיחה תיטיב עם האנשים  הנטושים להם הבטיח כל כך הרבה, הוא צריך לחקות את פרנקלין ד. רוזוולט ולקדם שיפוץ קיינסיאני לברטון-וודס.

יאניס וארופאקיס, שר האוצר של יוון לשעבר, הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת אתונה.

פורסם במקור ב-Project Syndicate