ומי הבא בתור? בינתיים הוא מלח הארץ על תנאי. שנתו ודאי נודדת, הוא מסתכל על אלה שכבר התרסקו, נזכר בעוולות המתועבות שגרם, ויודע שגם יומו קרב. התקף חרדה פה ושם, חיוך מאולץ, הוא מזיע הרבה, לפעמים לבו דופק חזק. הוא מגגל את השם שלו מדי פעם, אולי מישהו ריכל על מעלליו. בינתיים לא. הוא מתסרט קדימה במוחו, יודע שזה יקרה. בוקר אחד הטלפון יצלצל, תחקירן יבקש תגובה, או שיתוייג במפתיע בפוסט ויראלי, אשתו תהפוך למקורננת, ילדיו יתביישו בו, עתידו יחוסל. הוא מפחד.

שיפחד, הוא הרי זלזל שנים ב"סוף גנב לתלייה", הן זוטרות ממנו, תלויות בו, לפעמים אפילו מעריצות את כוחו. הן ישתקו, כמו שקפאו בזמן שעשה את מה שעשה, הוא נהם והתנשף, והן? כמו פסל. פסלים לא מדברים בדרך כלל. אבל משהו משתנה. לפעמים הוא מתחרט, לא על הצער שגרם, מין צער טקטי. אולי היה צריך ליזום תשלום השתקה מראש, ייתכן שהיה בטוח יותר. ובינתיים, כל המוניטין, הכסף, הפרסום, הלשכה המהודרת, הכנסים, כל אלה עתידים להתאיין. הוא באמת מפחד. מתרגל נשימות יוגה, שותה הרבה מים, התחיל לרוץ.

וחשוב לא פחות שיפחדו בסביבתו, יורשיו בעיניי עצמם, מעריציו ומקנאיו. שיפחדו חבריו. שיפחד הסמ"ך של המפקד, שיפחד האסיסטנט, ממלא המקום, עוזר המנכ"ל המבטיח. אני רוצה שיפחד הצוער, ויפחד העוזר הפרלמנטרי, התלמיד למשחק, והמוסמך הצעיר לרבנות. אלה שבדרכם לתהילה, שרק זוממים בינתיים, אני רוצה שהם יקראו חדשות, ויפחדו.

מרבית הגברים לא יטרידו, לא יתקפו ולא יאיימו, להם אין מה לפחד. אבל חסרי המעצורים, חסרי הרחמים וחסרי הבושה – אלה, מוטב לכולנו שיפחדו.