יכול להיות שאצטער כל חיי על ההכרזה הבאה, יכול להיות שברבות הימים אכן אגלה את המפלצת שעומדת מאחורי האיש, אבל לעת עתה, וזה נכון לשלושים השנים האחרונות, אני מודה ומתוודה, יוצא מהארון ומכריז "אני אוהב את גדעון לוי". האמת יש רגעים שאני לא סובל אותו כי הוא מפריע לי לשמוח, מפריע לי להינות מסתם סטאלבט עם עתון הארץ ביום שישי, כאשר הוא חושף בפני את עוולות הכיבוש והשליטה בעם אחר בעוד אני נח בכורסתי ומקטר כמה היה לי שבוע קשה ואני רוצה סוף סוף להסתלבט עם עיתוני סוף השבוע. אבל היו לי שני מפגשים עם גדעון לוי, רק באחד מהם שוחחתי אתו שני משפטים וגם זה היה בטלפון.
מעשה שהיה כך היה. לפני שנים, הטריד את מנוחתי גדעון לוי ברגע משמח מאוד. זכיתי בפרס בפסטיבל הסרטים בשיקגו, אחר הצהרים ישבתי עם כוס קפה ועיתון "הארץ" ובום ניחתה עלי כתבה נוראית. וכך סיפר גדעון לוי: יש ערבי עני מבית לחם שיש לו קיוסק קטן, שזה בעצם ארבע כלונסאות ובד יוטה מתוח, מקרר קטן העובד על גנרטור, דוכן, וארון עם מדפים עליו בקבוקי שתיה וחטיפים. והקיוסק נמצא ממש לצדי תחנת המעבר בין השטח הישראלי לבין העיר בית לחם. וחיילי משמר הגבול, או הממתנים שעות למעבר לישראל, היו קונים ממנו שתיה להרוות את צמאונם. ולערבי זה (שכחתי את שמו) היה ילד קטן בן שמונה חמוד מאוד, שהתחבב על כולם גם על חיילי משמר הגבול, שכנראה מרוב החיים הקשוחים ראו פתאום מה זו חדוות חיים של ילד קטן שלא משחק את משחקי המבוגרים. והם אימצו אותו, והילד אהב אותם מאוד (יש ילד שלא רוצה קרבת חיילים?) והיה משעשע אותם. ויום אחד התחלפו המשמרות של החיילים, הישנים יצאו לאימונים החדשים לא ידעו את הילד. והילד לא ידע כל כך את עולם המבוגרים וכדרכו שיעשע את החיילים החדשים ופתאום לחייל אחד לא בא הילד טוב בעיניים והוא החל במסע בעיטות בילד ומכה אחת היתה חזקה מאוד בראש והילד התעלף. האב האומלל לא יכול היה לאשפז את הילד המעולף בבית חולים בישראל, על כן הזעיקו אמבולנס פרטי מבית לחם לרבת עמון. הילד אושפז למשך שבוע, וכשחזר התמלא בפחדים נוראים, התאלם ולא דיבר יותר. פסיכיאטרים טיפלו בו ללא הועיל.
והאב האומלל פנה לכל העולם : הוא חייב 2000 ש"ח על האמבולנס ואין לו גרוש לשלם והוא במצוקה גדולה.
זה היה סיפורו של גדעון לוי שהרס לי ולמצפוני שבת שלימה. התייסרתי: האם מדינת ישראל –המדינה שלי לא יכולה לממן את התשלום המעט שיכולה לעשות למען האבא המסכן אם לא לילד? לאחר התייעצויות מייסרות עם עצמי, ביררתי את הטלפון של גדעון לוי, התקשרתי אליו, ניסיתי לברר איתו מה שם האב, איך בדיוק להגיע אליו, הלכתי לבנק והוצאתי 2000 ₪, הגעתי אל הקיוסק של האב שכמעט בכה שנתתי לו את הכסף, ולאחר שיחה קצרה, ברחתי משם כל עוד רוחי בקרבי מהבושה שהתחזקה עוד יותר כשראיתי את האיש העני והאומלל.
חלפה כשנה. הסרט שלי "רצח לכל החיים", שסיפר את סיפורו של עמוס ברנס שהורשע ונדון למאסר עולם, ולאחר עשרים ושמונה שנה זוכה מהרשעת שווא לאחר שהתברר שהמשטרה הוציאה ממנו בכוח הודאת שווא כאילו הוא רצח את החיילת רחל הלר. עמוס ברנס המסכן עבר ייסורי תופת כל חייו. לבכורה בסינמטק הגיע בגפו גדעון לוי (לא בהזמנתי, אנחנו לא חברים, למרות שהייתי רוצה), ולאחר ההקרנה, התנפלו פתאום, קומץ של אוהדי ברנס שהגיעו השד יודע מאיפה, למגינת רוחו של ברנס הנדהם שהרסו לו את החגיגה שחשפה את העוול שנעשה לו.
התביישתי. מצד שני הבטתי בהערצה, כיצד עמד גדעון לוי בגבורה מול המופרעים הצרחנים, עומד אוטוטוטו לחטוף מכות כשאני צורח תפסיקו. מאז ועד היום לא שוחחנו.
ה"מפגש" השלישי היה, שלאחר מבצע "צוק איתן" הלכתי לחנות העיתונים ליד ביתי וכדרכי ביום שישי רציתי לקנות את עיתון הארץ. המוכר זקף את קומתו, הבליט את חזהו ואמר: "אני לא מוכר כאן את עיתון "הארץ" שמפרסם את הדברים של גדעון לוי הבוגד!". על המקום החלטתי לעשות מינוי לעיתון "הארץ", למרות שאני שונא את שיטת המינויים. רק מאוחר יותר שמעתי שארבעת אלפים אנשים ביטלו את המינויים בגלל גדעון לוי.
וכך מידי שבוע מציק לי גדעון לוי, בשבוע האחרון, הוא העיק עלי מאוד עם ספור של אימא מעזה, שלא יכולה להתחבר עם ילדיה האומללים שהתייתמו מאב, הגרים בביר הדג' בנגב והיא עוברת מסכת ייסורים שלא ידע השטן רק להיות עם ילדיה. (מכיר את היישוב הלא מוכר האומלל עוד בימי פעילותי באגודת ה-40 להכרה בכפרים הלא מוכרים בישראל).
ושוב אני מתבייש שאין לאל ידי לעשות מעשה. אבל מודה-מקלל לגדעון לוי שנותן לי לא לנוח עד יום מות אחד משנינו.