דויד גרוסמן אמר פעם על ספרו "עיין ערך אהבה" שתמיד ידע שירצה לכתוב ספר על השואה, "ספר שירעד על מדף הספרים". "עוד פעם אחת עם רגש" הוא סרט כזה, סרט שירעד על מדף הסרטים. סרט שהוא הספד, קינה, התמודדות חסרת סיכוי עם המוות. ועם זאת, ובסופו של דבר, איכשהו מצליח לחלץ מעצמו את הדבר החשוב ביותר בחיים.

אתה יודע שצפית בסרט באמת טוב על-פי הקרדיטים שרצים בסופו. אם אתה מוצא את עצמך יושב ומרוב מחשבות ותחושות פשוט נשאר במקום, בלי להגיד שום דבר, בוהה במסך, לא רץ לפלאפון או ליציאה – סימן שמדובר בסרט באמת טוב. "עוד פעם אחת עם רגש" הוא מסוג הסרטים הללו. אגרוף ישר ללב המפוצץ במיליון תחושות, עשרה טון של מחשבות רצות בראש ולא ברור מה בדיוק אמורים לעשות עכשיו עם כל המטען הזה.

במטען כזה נוגעים בידיים עדינות. לאט לאט ובזהירות.

אי אפשר שלא להתחיל מהאירוע הנורא שהוביל ליצירת הסרט. לפני שנה וחצי, ב-14 ביולי 2015 נפל ארתור קייב, בן ה-15, אל מותו מצוק בברייטון, דרום אנגליה, לא כל-כך רחוק מבית משפחת קייב. לא כל-כך רחוק מנהר האדור. חייהם של משפחת קייב השכולה: ניק, אשתו סוזי ובנם ארל (תאום לארתור) השתנו ללא היכר.

השיר הראשון באלבום נפתח במילים "אתה נפלת מהשמיים, התרסקת בשדה, ליד נהר האדור" ואת זה ניק קייב כתב, לא ברור כיצד, זמן לא רב לפני שקיבל את בשורת האיוב.

קייב, זמר-משורר-יוצר-סופר-תסריטאי אוסטרלי בן 59 שהקריירה שלו נמתחת לאורך ארבעה עשורים שכוללים 16 אלבומים, שלושה ספרים, תסריט אחד ואלפי הופעות, ידוע כבר שנים רבות בשיריו הקודרים והאפלים, העוסקים לא פעם בצד הצל של נפש האדם, לא יכול היה לדייק באופן מצמרר יותר במילים שכתב לאלבום האחרון, המנגינות קורעות הלב, הקול השבור, המילים הנבואיות.

"מה שקורה כשאירוע כל כך קטסטרופלי מתרחש זה שאתה משתנה. אתה משתנה מהאדם המוכר לאדם לא מוכר. וכשאתה מסתכל על עצמך במראה אתה מזהה את האדם שהיית, אבל האדם בתוך העור שלך הוא אדם אחר" אומר ניק קייב בתחילת הסרט.

בזמן בו התרחשה הטרגדיה, היה קייב עסוק בכתיבת והקלטת האלבום ה-16 שלו. מראש הטקסטים היו אפלים, התכתבו עם המוות, קולו היה סדוק. כעת, הטקסטים הפכו לקודרים עוד יותר, המילים קיבלו משמעות אחרת, קולו נשבר. לקראת סיום העבודה על האלבום כשקייב הבין שהוא הולך לספוג המון שאלות ישירות על האבדן והקשר של האלבום לטרגדיה הוא החליט לנסות ולענות מראש בדרכו שלו. הוא יצר קשר עם אנדרו דומיניק, במאי סרטים, והחליט ליצור סרט דוקומנטרי שילווה את צאת האלבום. ב-8.9.16 עלה לאקרנים למספר הקרנות בודדות ברחבי העולם הסרט "עוד פעם אחת עם רגש" ויום לאחר מכן ב-9.9.16 יצא האלבום Skeleton Tree ("עץ שלדי"). שתי יצירות שמשלימות אחת את השנייה ופותחות צוהר לעולמו השבור של קייב לאחר התגשמות הפחד הנורא מכל של כל אדם.

אני נחשפתי לאלבום לראשונה בספטמבר האחרון. בעת טיול חד פעמי באלסקה גיליתי דרך הפייסבוק שלניק קייב יוצא אלבום חדש וסרט. יואב קוטנר ואורלי יניב השמיעו אותו בתוכניתם ברדיו ובין שיר לשיר חלקו את רשמיהם מהאלבום. האזנו רוב קשב והצטמררנו החל מהרגע הראשון. בהמשך הטיול קניתי את האלבום וכאן כבר הגיעה ההאזנה הראשונה יחד עם המילים. הצמרמורת מתחזקת. וכעת, לאחר הצפייה ב"עוד פעם אחת עם רגש" התמונה התבהרה לכדי מבט חשוף וישיר לתוך העיניים של קייב. אלבום שנכנס מתחת לעור. אני אוהב את ניק קייב מגיל חד ספרתי ושיריו מלווים אותי כל חיי אבל הפעם זה משהו אחר. הפעם, דרך האלבום והסרט, אני מרגיש כמעט איתו. הפנים שהזדקנו, השברים שהשירים חושפים, החיבור הייחודי של אלבום וסרט שכל אחד מהם הוא יצירת אומנות מזוקקת במיטבה לא יכלה להשאיר אותי אדיש. אני לא אובייקטיבי אבל מהביקורות ששמעתי וקראתי, זו החוויה הרווחת של מי שנחשף ליצירות הללו, גם אם  לא הכיר או התחבר לקייב עוד קודם.

וכך הסרט הפך מדוקו-מוסיקה, ככל הנראה למעריצי קייב בלבד, ליצירה אנושית אוניברסלית על כאב, על פרידה ועל ניסיון להמשיך הלאה, לחיות וליצור בתוך התהום. קייב, מודע כל הזמן לנוכחות המצלמה, לא נותן לנו להרגיש כאילו אנו מציצים ומחטטים בפצעיו אלא מנסה בכוח המילים והמוסיקה שבהם הוא בורך לשתף אותנו במשהו, לבטא איזה שביב מחשבה, איזה קצה רגש. וזה כל כך קשה, כל כך עצוב וכל כך אמיתי.

דומיניק הבמאי, מכר ותיק של קייב, סיפר בראיון כי ההחלטה של קייב לצלם את הסרט נעשתה מתוך תהליך פנימי שעבר בתפר שבין חייו הפרטיים לאלו הציבוריים כמוסיקאי מוכר. "הסרט נולד כשניק הגיע לדוכן עיתונים בברייטון וראה עותק של מגזין המוסיקה מוג׳ו, והוא הבין שהוא יצטרך לקדם את האלבום, לדבר עם עיתונאים על ההקשר של האלבום למות בנו, ועצם הרעיון הזה עשה לו בחילה והפחיד אותו מאוד", מסביר הבמאי, "האינסטינקט שלו בעשיית הסרט היה הגנה עצמית. עבורו הייתה זו דרך לדבר על מה שקרה, עם תחושת ביטחון מסויימת, ולעשות זאת עם מישהו שהוא מכיר. אני לא חושב שהשירים או הסרט עוזרים לו בתחושת האבל. אולי רק לרגע. ניק לא הצליח להקטין את התחושות – הוא פשוט עושה את מה שהוא עושה."

הסרט נוצר בצבעי שחור-לבן וצולם במצלמת תלת מימד. את הבחירה לוותר על צבעים כאשר עוסקים בחומרים בהם הסרט עוסק ניתן להבין, אך הבחירה בתלת מימד נראתה לי תחילה תמוהה מאוד. תוך דקות לא ארוכות פתאום הרגשתי איך משקפי תלת המימד הלא נוחות האלו יוצרות במסך עומקים, רבדים ומימדים שמילים לא יכולות לתאר ויש משהו באופציה הטכנית הזאת שדווקא סימל יפה את הקרבה והמרחק המשתנים תדיר בין קייב לאשתו, בין קייב לוורן אליס – שותפו המוסיקלי המרכזי וחברו הטוב, בין קייב לביננו הצופים. זהו שימוש מיוחד וראשוני למיטב ידיעתי בכלי שלרוב מתקשר לאפקטים או אנימציות. הבחירה האמנותית בתלת מימד ייצרה אינטימיות הולכת וגדלה והצליחה לטשטש את הגבולות בין צופים שיושבים בישראל בערב שבת בסינמטק לבין אדם זר ורחוק בסופו של דבר, זמר אוסטרלי שמתגורר באנגליה ואיבד את בנו.

בנוסף, אין תסריט או עלילה ברורה שמקדמת אותנו מאירוע לאירוע. יש פשוט המון רגעים. עצובים, בודדים, סתמיים, משותפים, אפילו רגעים מצחיקים. קייב בעצמו מתאר בשלב מוקדם של הסרט את ההבנה שלו שאין נראטיב לחיים ושהוא הפסיק לכתוב שירים שמחפשים את ההיגיון של התחלה-אמצע-סוף. מה שכן יש בסרט זה את השירים שמרכיבים את האלבום החדש וזה הרבה מאוד. בין שיר לשיר יש שיחות של הבמאי עם קייב, רגעים מאולפן ההקלטות, מהבית ומהנסיעות. אסופה של רגעים שהופכים את החיים לחיים. בלי נראטיב אחיד וברור. שיטוט במרחב שמוצף בעצב וחיפוש של איזו נחמה, אהבה והקלה בתוך העצבות האין סופית.

באחד מרגעי השיא של הסרט, כנראה לאחר שלא נותרה עין אחת יבשה באולם, ניק קייב מספר לנו שהוא וסוזי החליטו להיות מאושרים וזאת תהיה הנקמה שלהם. ולבסוף יצווה עלינו לשמור על חיינו וחיי היקרים לנו, כי זה הדבר החשוב ביותר. כשזה מגיע מניק קייב, אב שכול, יש למילים הללו משמעות.