יום ההוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה המצוין היום (חמישי), שם לו למטרה להוקיר, להודות, להכיר ולראות את אלה שנותרו בחיים, וסוחבים עמם את הקשיים – הפיזיים והנפשיים – מהקרבות ומפעולות האיבה שהותירו את חותמן בגופם ובנפשם.

היום יצוין בבתי הספר ברחבי הארץ בהתאם לחוזר מנכ"ל באמצעות מערכים חינוכיים ובטקסים ייעודיים. עוד יתקיימו טקסים ואירועים בנושא ברחבי הארץ.  במקביל, משיק ארגון נכי צה"ל את פרויקט שנקרא "אתכן בזכותכם", במסגרתו ייפגשו הפצועים אישי ציבור – כדוגמת שר הביטחון אביגדור ליברמן – למען העלאת המודעות לפצועי צה"ל ולשיקומם.

ישנם כיום 56,960 נכי צה"ל, המוכרים ומטופלים על-ידי אגף השיקום במשרד הביטחון. בשנת 2016 הוכרו 1,246 נכי צה"ל בדרגות נכות שונות, בהם 52 חיילים נכים שנפגעו בגל הטרור. 463 מפצועי מבצע 'צוק איתן' הוכרו עד כה כנכי צה"ל.

יוזמה חינוכית שהפכה ליום רשמי

יום ההוקרה החל כפעילות מקומית במחוז הדרום של תנועת בני עקיבא. רכז המחוז, אליעד אברקי. בתחילה מדובר היה ביום שצויין בערי הדרום, בהובלת ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ'.

ביולי 2014 אישרה ממשלת ישראל הצעת החלטה הקובעת כי בישראל יתקיים יום הוקרה שנתי לפצועים במלחמות ישראל ובפעולות האיבה. התאריך שנקבע, י"ז בכסלו, הוא התאריך העברי של כ"ט בנובמבר 1947, יום החלטת עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

רה"מ בנימין נתניהו אמר אז כי "הוקרת פצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה היא ראויה וחשובה. ההחלטה תאפשר לציבור להיחשף לסיפוריהם של אזרחים רבים שתרמו למדינה, נפגעו – והם נושאים עמם את הפצע הזה. מן הראוי כי יקבלו את ההכרה ואת תודת המדינה".

"המדינה צריכה לדאוג לנו גם ביום יום"

רוני גוזלן, הוא אחד מאלה בשביל שווה לציין יום לאומי שכזה.

ביוני 2002, במהלך האינתיפאדה השנייה, חזר גוזלן, אז חובש קרבי בקבע במג"ב בן 29, חזר עם קבוצה של שוטרי מג"ב מנופש פלוגתי באילת. ההסעה הביתה הורידה אותו בצומת הגבעה הצרפתית, שם המתין גוזלן לאחיו המשרת בכיבוי אש, שאמור היה לאסוף אותו.

רוני גוזלן (התמונה באדיבות המצולם).

"הייתי עם תיק על הגב, החזקתי בידיי את השקיות עם המתנות שקניתי לילדים ובפאוץ' שלי היה אקדח" סיפר ל'דבר ראשון', "פתאום אני רואה טרנזיט לבן עוצר, וממנו יורד בחור שנראה בחזות מזרחית, כבן 18 , עם תיק מאוד גדול על הגב".

"הוא נראה מאוד לחוץ ועשה את עצמו מדבר בטלפון. הטלפונים אז היו טלפונים גדולים יחסית, עם אנטנות, ופתאום שמתי לב שהוא מחזיק את הטלפון הפוך ושהאנטנה הייתה כלפי מטה" הוסיף באותו הרגע צעקתי: 'מחבל', ורצתי לעברו תוך שאני צועק: 'שמע ישראל'. דחפתי אותו לעבר הקיר, הוא התפוצץ על הקיר ואני עפתי מספר מטרים אחורה"

בפיצוץ איבד גוזלן את שתי רגליו, ועבר מאז תהליך שיקום ארוך.

במבט לאחור, איך אתה מסביר את הבחירה שלך להסתער ככה על המחבל?

"גדלתי בבית בירושלים, בשכונה קשה, אבל בבית היו ערכים. גדלנו על אהבת הארץ, אבא שלי וכל המשפחה שלו עלו ממרוקו, היה להם שם הכל ועדיין הם בחרו לעלות לארץ ישראל ולהשאיר את כל הרכוש שלהם שם, מתוך אהבה, וככה גדלתי – שערך המסירות וההקרבה בשביל המדינה זה ערך עליון. גם מאמא שלי, שהייתה אחראית על פרויקט שיקום שכונות, למדתי תמיד לתת, בלי חשבון.

"אני לא תופס מעצמי גיבור. מרגיש שעשיתי את מה שהייתי צריך לעשות כדי להגן ולשמור על בני אדם שהם מהעם שלי, לא חשבתי לפני שפעלתי, אם הייתי חושב יכול להיות שהייתי בורח".

מה אתה חושב על יום ההוקרה?

"קודם כל אני מאוד מעריך שיש את יום ההוקרה, אבל זה לא מספיק. המדינה צריכה לדאוג לנו גם ביום יום  -אם זה בנגישות לכל מיני מקומות ואם זה בלמצוא עבודה. לי היה מאוד קשה למצוא עבודה אחרי הפציעה. שלחתי קורות חייםף אבל כשהבינו שאני נכה לא רצו לקחת אותי.

"גם בהלומי קרב צריך לטפל. אצלי רואים שיש לי נכות פיזית, אבל יש לי חבר שהוא פגוע פוסט טראומה ומאוד קשה לו, עם כל הביורוקרטיה,  לקבל יחס של פצוע. היינו באותן מקומות, ראינו את אותן זוועות ונפצענו בלב, בנפש. זה משהו שצריך להכיר בו".

בשמונה השנים האחרונות רוני עוסק בפעילות חברתית ענפה, הוא מרצה בבתי הספר ברחבי הארץ באמצעות סיפורו האישי וההתמודדות על קבלת השונה, האחר הוא אני וכוח הנתינה. בבית הלוחם ולחיילי מג"ב הוא מרצה על נחישות ואהבת הארץ.