נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות.
ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.
אני בכורסתי אמשיך לרבוץ
לי אין מה לעשות

(מתוך "קוצים א' – מאיר אריאל)

כך ודאי חשבו אנשים טובים בפורטוגל או שוויץ הנייטרליות במלחמת העולם השנייה. גם באפריקה מתים כל הזמן. זה צער העולם, אין מה לעשות. ובכלל הם האויב, חסרי מזל שנקלעו למלחמה חסרת חוקים בין כוחות חסרי רחמים. והרי כולם שונאים אותנו, והם בכלל רחוקים, מעבר לסקי בחרמון והשכשוך בבריכת המשושים. חדשות חוץ.

ולא כי אנחנו רעים. בימים האחרונים העדויות הזורמות מחלב חורכות את הלב. הרשתות התמלאו באנשים מלאי רצון טוב. איש דתי, טוב לב, צם למען ילדי חלב, מישהו אחר פתח מגבית למענם, איזו עצומה נפתחה, הרבה לייקים התעופפו שם. פובליציסט אחד כעס מאוד בפייסבוק על כך שאנחנו לא עושים כלום, ואחר כעס על אלה שכועסים בפייסבוק, ומכולם עלה ריחו המובס של חוסר האונים.

והתמונות. יש בהן משהו מאוד מכאן: אותה תכלת עזה מזרח תיכונית, אותו אור בוהק. כשכאן גשום, התמונות מחלב גשומות, וכשכאן חם, דרעא ואידליב בהירות. והילדים, כמה שהם דומים לילדים שלנו. ילד אחד, חי אבל חסר חיות, לחיו השמאלית מדממת, הימנית לא, שערו נפוח מאבק ואבק שריפה. גופת ילד כורדי צפה במימי הים התיכון, הים שלנו. חדר מעופש הפך לבית חולים מאולתר, חנות מופצצת היא חדר מתים, בחזיתה גופות קטנות של ילדים מסודרות בשורה, כמו סחורה בשוק, ואין מה לעשות.

והילדים. כמה שהם דומים לילדים שלנו.

וזו האמת האיומה בקהותה: אנחנו נמשיך בכורסתנו לרבוץ, כי אין מה לעשות. "לעולם לא עוד" הוא משפט חלול, ואין מה לסמוך על מדינות העולם: הן מורכבות מקנאים צמאי דם, ומריאל פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה, ואף אחד מהם לא בוכה על חלב שנשפך.

אנחנו הפורטוגלי ההגון שהלך לאופרה בליסבון ב-1942 והזדעזע ממדור חדשות החוץ, אנחנו איש המשפחה הסימפטי מבאזל שחיבק חזק את ילדיו, ביודעו שמחוץ למפתנו ילדים יהודים מושמדים בהמוניהם. ולא, אנחנו לא יכולים לעשות כלום, אולי רק לקוות שבזוועה הבאה נהיה כמו הפורטוגלי והשוויצרי ממלחמת העולם השנייה, או לפחות כמו הישראלי מ-2016.