דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
תרבות

מילים / מוקדש לילדי חַלַבּ: שני שירים וסיפור קצר

"אמא אומרת שציפורי מתכת גדולות הן אלו שעושות את כל הרעש. 'שיפסיקו', ביקשתי ממנה, והיא רק המשיכה לבכות"

ילדה הולכת בינות הריסות הביניינים והחנויות בחלב (צילום AP).
ילדה הולכת בינות הריסות הביניינים והחנויות בחלב (צילום AP).

אני בת ארם צובא / איתן מנדלבאום

אני בת ארם צובא
זכיתי לראות את הכתר
אותיותיו צרבו את נשמתי
עד שלא יכולתי
עד שרגלי נשאוני
מארצי ממולדתי
אל הארץ אשר הראוני

אני בת ארם צובא
איני זוכרת את שפת אימי
ולא את הצרפתית
מבית כל ישראל חברים
אם תשאל לא אדע
לומר לך באיזו שכונה גדלתי
ומה היו מחוזות ילדותי

אני בת ארם צובא
בגיל שמונה ברחתי ממנה
ועד היום ואני בת שמונים
עוד רודפת היא אותי
עוד אני מתגעגעת אל ניחוחות השוק
שאיני זוכרת מראיו
שאיני שומעת קולותיו

אני בת ארם צובא
ומזה חמש שנים
בוכה אני על עירי ההרוסה שנטשתי
על השוק שאיננו
על הילדים שפעם הייתי כמותם
שכמוני עזבו את העיר
ושלא כמותי עזבו גם את ארץ החיים

אני בת ארם צובא
לא על הרבה דברים בחיי אני מצטערת
אבל הכל הייתי מחזירה אחור
ומוותרת על שקיבלתי בחיי
כדי שילדי ארם צובא
ישובו אל רחובותיה הבנויים
אני בת ארם צובא

איתן מנדלבאום, מחנך, חבר בתנועת "דרור ישראל", מתגורר ברחובות. "סבתא שלי נולדה בחלב ועזבה אותה באמצע שנות הארבעים, כשהיתה בת שמונה וחצי. השיר הוא עיבוד של שיחה שערכתי איתה לפני כחצי שנה, לאחר אחת ההתקפות הגדולות על העיר"

ילדה / מור הופרט

אני שוכבת צמוד לגופה של אמא. רעש הפיצוצים נמשך כבר למעלה משש שעות ברציפות, ומסביב האדמה רועדת. אמא אומרת שציפורי מתכת גדולות הן אלו שעושות את כל הרעש. "שיפסיקו", ביקשתי ממנה, והיא רק המשיכה לבכות.

אבא נעלם כבר לפני יומיים. הוא החליט לצאת ולחפש מישהו שיוכל לטפל ברגל של אחי הגדול, שבאחת הפצצות נפלה חתיכה מהגג על הרגל שלו ומאז היא נפוחה וכחולה. עד עכשיו הוא לא חזר.

הפיצוצים והרעידות נמשכות כבר שבועיים לפחות. כל יום אני ואמא שוכבות צמודות זו לזו בחדר מוזר. בחדר הזה אין חלונות, וגם אין בו מיטות או מטבח או שירותים. הגענו לכאן באחת הפעמים שהיה שקט. איתנו בחדר יש עוד 5 משפחות, והמים והאוכל מעטים.

אתמול באו כמה אנשים עם קסדות לבנות והביאו לנו קצת אוכל ומים. לפני שהם הלכו הם לקחו איתם את אחי, שבזמן האחרון הרגל שלו קיבלה כבר גוון שחור. שאלתי את אמא לאן הם לוקחים אותו, אבל היא לא הפסיקה לבכות ולא ענתה לי. אחת הנשים הביאה לי קוביית שוקולד שהיא החביאה ואמרה לי לא לדאוג, כי בקרוב אנשים חשובים וגדולים יגידו לציפורי המתכת הללו להפסיק.

אני לא יודעת כמה זמן עבר כבר, אבל ציפורי המתכת לא הפסיקו עדיין. בינתיים נאלצנו לברוח מהחדר המוזר, כי בזמן שישנו אחד הפיצוצים היה קרוב מאד והרעיד את כולו. בתוך שניות חלקים ממנו התחילו ליפול עלינו.

כשהאנשים עם הקסדות הלבנות באו ועזרו לנו לצאת משם, שאלתי אותם אם הם ראו את אחי, אבל הם לא ענו לי. גם אמא נעלמה לי, והאישה שקודם הביאה לי שוקולד הרימה אותי בידיים ולקחה אותי משם. פתאום ראיתי את אחת מציפורי המתכת בדיוק מעלינו, שוב היה רעש וגדול, ואז שקט.

פקחתי את העיניים, ומולי ישבו ילד וילדה.

"ברוכה הבאה", אמרה לי הילדה בקול רך ורגוע. "קוראים לי אנה", הוסיפה.

"אני אברמק", אמר הילד, "ואיך קוראים לך?", שאל.

"פאטימה", עניתי בקול מגמגם, "אבל לאן הגעתי?"

"את לא יודעת?", שאלה אנה ומיד השיבה: "לכאן מגיעים כל הילדים שהמבוגרים לא רצו להציל".

מור הופרט, חבר מערכת "דבר ראשון", מתגורר בחיפה

מה אומר לך ילד / גיל פלוטקין

שברי בתים
רחובות עשנים
ודמעות של ילד קטן
יש לי דמעות אמא
נגבי לי אותן

איך אפשר לישון
איך אפשר לנשום ילד
בגשם הדם
בלי אף אדם

האוויר קפוא
אישונים נוצצים בחשיכה
במה אאכיל אותך ילד
במה אכסך

בין קירות מוזהבים וכוסות קריסטל
על יד האח החם
הם עוד לא הגיעו להבנות
מנהיגים וצבאות
זה בכוחם

מה אומר לך ילד
הנה הגיעה עוד קבוצה
הם מדליקים מדורה
האמא בוכה כי קברה את ביתה

האם הממשלות יודעות, אמא?
האם האפיפיור שמע?
אין לי תשובה ילד
לא, אין לי תשובה

וגם נינצל ילד
איך נחיה בעולם
שטרף חבריך
שהחריב אומתך
שריסק לבבך הקטן

אבל אני כאן איתך ילד
ידי עוד חמה
עלי תוכל להישען
אמא תמיד איתך

בהפצצה הבאה ילד
תישאר לידי
אני רוצה שלא תפחד בכלל
יש רק חיבוק בעולם

והחיבוק שהופצץ
וההבטחה שרוסקה
בין אם לבנה
בין אם לבנה

והדמעה שנעצרה לפתע בתופת
מה ערכה לנו
הנוכל לבסס עליה עולם אחר וטוב
עולם ללא אימה
עולם ללא חרפה

כי היא לא ניגרה לשווא
לא היא לא ניגרה לשווא ילד
זו מצוותנו
שהיא לא ניגרה לשווא

גיל פלוטקין, מנכ"ל "דבר ראשון", מתגורר בחיפה

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!