דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
חלב

או"ם-שמום / המערכת הבינלאומית כשלה בשמירה על יציבות עולמית

הלחימה המתמשכת בסוריה והתערבותן האינטרסנטית והבלתי סדירה של מדינות האיזור ובראשן המעצמות, מובילה את העולם למגמה מדאיגה של זילות חיי אדם וחוסר יציבות מבהילה

נשיאי ארה״ב  ורוסיה ברק אובמה וולדימיר פוטין בועידה בסין (צילום ארכיון: סוכנות AP).
נשיאי ארה״ב ורוסיה ברק אובמה וולדימיר פוטין בועידה בסין (צילום ארכיון: סוכנות AP).
ארז רביב
ארז רביב
כתב
צרו קשר עם המערכת:

ייתכן וכניעת המורדים בחַלַבּ הינה סימן לבאות, אך המלחמה בסוריה רחוקה מלהסתיים, ואיתה גם הסבל המתמשך לאוכלוסיה. על אף הסכסוכים בין הכוחות הפנימיים בזירה הסורית, מי שמחזיק בידיו את המפתחות הן מדינות האיזור והמעצמות, כאשר כולן מתאוות לנתח מסוריה ורוצות למנוע הישגים מהאחרות. בהסתכלות היסטורית, התמשכות הלחימה בזירה הסורית משנה את המערכת הבינלאומית כולה ממגמה של הסדרה והסכמה על נורמות מקובלות, למגמה של חוסר יציבות וזלזול בזכויות אדם בכל מקום.

המלחמה בסוריה היא מקרה מבחן קשה החושף את כשלונה של המערכת הבינלאומית לשמור על יציבות עולמית. מאות אלפי ההרוגים והפצועים, לצד מיליוני הפליטים מפיצים את גלי ההדף של המלחמה בסוריה לכל רחבי העולם. המטרות של האו"ם ושל חבר הלאומים לפניו, כללו כינון מערכת שבה המדינות השונות מכבדות זו את זו ואת גבולותיהן המוכרים, תוך פתרון סכסוכים באמצעים דיפלומטיים. המלחמה בסוריה מתנהלת על אף ההסכמות הללו, באמצעות מעורבות זרה של מדינות רבות, אשר ברובן שולחות כוחות בלתי רשמיים, מה שיוצר מראית עין של כיבוד הנורמות הבינלאומיות וגם מפחית לחצים פנימיים במדינות השונות.

לא מדובר רק באיראן, טורקיה או במדינות המפרץ, זו היא המדיניות הרשמית של ארצות הברית – הימנעות משליחת כוחות קרקע, ופעולה באמצעים עקיפים – תקיפות אוויריות, תמיכה בחלק מקבוצות המורדים באסד, תמיכה חלקית ולא עקבית בכורדים. במקביל ללחימה נערכו סבבי שיחות דיפלומטיות בשוויץ, שלא רק שלא הצליחו להביא לפיוס, אלא בעצם סייעו למשטר הסורי לקדם את המערכה הצבאית, ולאמריקנים ליצור תדמית של נתיב חלופי למעורבות ישירה. המשטר הסורי אמנם מצליח לשרוד, אך ברשותו רק כרבע משטח סוריה המקורית והוא אינו צפוי להשלים את הכיבוש מחדש של השטחים שאבדו, בין השאר, משום שבעלי בריתו האיראנים והרוסים לא מעוניינים בכך.

מערך הכוחות הבינלאומי במלחמת האזרחים בסוריה (גרפיקה: דבר ראשון)
מערך הכוחות הבינלאומי במלחמת האזרחים בסוריה (גרפיקה: דבר ראשון)

צבי מגן הוא ראש תכנית רוסיה וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי בישראל – ה-INSS. בראיון ל'דבר ראשון' הוא ממפה את האינטרסים באיזור ומשמעויותיהם.

במאמר שפרסם מגן ביחד עם שרה פיינברג וורה מיכלין פשיר, מוסברת המדיניות הרוסית במזרח התיכון במספר וקטורים. האינטרסים החשובים ביותר של רוסיה לא נמצאים במזרח התיכון, אלא על גבולותיה, ובמיוחד באוקראינה. המעורבות הרבה במזרח התיכון היא מנוף לחץ, שבינתיים לא הביא לתוצאה המקווה מבחינתה – לגיטימציה לשאיפות הרוסיות בקרים ובאוקראינה, כאשר ארה"ב והאיחוד האירופי מטילים סנקציות כלכליות חריפות על רוסיה. מגן מסביר, "יש לפוטין בעיות קשות בהנהגה מכיוון שותפיו לצמרת, לא מכיוון העם. הם סובלים מהסנקציות וכולם משחיזים ציפורניים וסכינים נגד כל האחרים. יש שם מאבקים שקטים מתחת לשטיח, אבל כלפי חוץ יש לו שליטה במדינה. זו מדינה אוטוריטרית כשלעצמה, חמושה מאוד, שיכולה לפגוע בכל אחד בעולם והיא בעצם מנצחת".

את הלחץ הזה יש להבין בהקשר של מבנה הכוח הפוליטי ברוסיה. פוטין הוא שליט פופולרי בציבור הרוסי, לא מעט בזכות הסחת הדעת שהמערכות הצבאיות מייצרות, כל עוד הן נתפסות כהצלחה. עד כה, שלטונו היה מלווה בתהליך עקבי של עליית השכר ברוסיה, אלא שכעת, בעקבות הסנקציות וירידת מחירי הנפט השכר ברוסיה יורד. חלק משותפיו לשלטון של פוטין הם אנשים שנפגעים באופן אישי מהסנקציות של המערב, המערערות את היציבות בתוך המדינה. בינתיים, המעורבות הרוסית העמיקה בזירה הסורית.

מה הייתה משמעות העסקה לפירוק הנשק הכימי בסוריה ב-2013?

"לשעתו זה היה נכון, כי ארה"ב הציבה אולטימטום משלה – הם איימו לתקוף, והיו להם מטרות ואמצעים לתקוף. באותו זמן רוסיה בנתה את המעמד שלה מול האיזור ואמרה לסורים 'אנחנו נפצה אתכם', ועובדה שהיא אכן פיצתה אותם. אז היא אמרה לאסד תמסור את הנשק, והרוסים פנו לארה"ב כמשכיני שלום. האמריקנים לא נדרשו לתקוף והם מאוד אהבו את זה שלא צריך לתקוף. זה היה מתווה העסקה, שיפורק הנשק הכימי וארה"ב לא תקפה".

כמה ממנו פורק?

"אנחנו לא יודעים. אני משוכנע שהשתמשו בנשק כימי בסוריה אחרי העסקה. המשטר השאיר לעצמו פה ושם כמה חביות. הם לא צריכים הרבה. המאגרים הגדולים שהיו לסוריה הוכנו למלחמה נגד ישראל, או שכמותה. כלומר, נגד מדינה גדולה וחזקה ולא למצב שהם צריכים לזרוק פה ושם באיזו שכונה שיש בה ריכוז מורדים שלא נכנעים. זה לא אותו דבר בכלל. המאגר העיקרי חוסל ופה ושם בשוליים נשאר להם חומר".

איך רוסיה מצליחה לשלוח צבא במצב כלכלי הרבה יותר קשה וזאת לעומת ארה"ב?

"יש שם בסך הכל שתי טייסות, זה הכל. לארה"ב יש כוח אימתני, לא כוחות יבשה. קצת בעיראק – יועצים וסיוע. הם מחזיקים כוחות באפגניסטן, הם מחזיקים טילים בים התיכון ואניות בסעודיה. טילים, מטוסים ואניות. הרבה מאוד דברים, אבל החליטו לא להכניס כוחות קרקעיים. הם שינו את התפיסה. זאת מדיניות של אובמה ויכול להיות שהוא צודק. היו מספיק מלחמות בעולם השלישי שהאמריקנים היו מעורבים בהן וזה לא הסתיים טוב גם כשהם הכניסו בלי סוף כוחות".

במאמרו, מפנה מגן להערכת המחיר הכלכלי של הלחימה בעבור רוסיה. הפעלת כוח של 36 מטוסים ו-20 מסוקי תקיפה עולה כ-4 מיליון דולר ליום – כסף קטן לעומת תקציב הגנה של 50 מיליארד. כוחות ההגנה על כלי המלחמה נאמדים בכ-2,000 איש בסך הכל. את המלחמה באוקראינה הוא מעריך בהוצאות כבדות הרבה יותר שהסתכמו ב-3 מיליארד דולר, אך בעיקר גרמו להדרדרות דיפלומטית שגבתה 151 מיליארד דולר שהוברחו מחוץ לרוסיה.

האם יש הבדל בין מדינות בעלות הסדרים פנימיים דמוקרטיים, לעומת כל השאר בנוגע למלחמה בסוריה?

"אני לא חושב שהמרכיב הדמוקרטי הוא מרכיב במשחק הזה. האמריקנים נלחמו יפה מאוד גם בעיראק וגם באפגניסטן. במלחמה כמו במלחמה, ללא היסוס הם לחצו על ההדק. היה צורך להרוג אז הרגו. עדיין, הם העדיפו לקדם משטרים דמוקרטיים. הם מאמינים בשיטה הזו כדי שאם כוחות דמוקרטים יגיעו לשלטון הם ייסדו מדינת חוק שתנהג על פי נורמות מקובלות. הכוחות הדמוקרטיים בסוריה כבר הפסידו. הם לא הפכו לכוח משמעותי. אם הם היו נשארים לבד עם אסד היה להם סיכוי מאוזן, אבל האמריקנים החליטו שהם יפסיקו לשלוח צבא לאיזור. זה לא פשוט גם בשבילה, היא פרוסה על פני כל העולם".

האם לשיקולים הומניטריים יש השפעה על המלחמה בסוריה?

"בשורה התחתונה – הנושא ההומניטרי הוא הפחות דומיננטי בכל מגוון הגורמים המשפיעים. יש פה מספר מעצמות ומדינות שנלחמות זו בזו ולכל אחת יש אינטרסים קצת שונים ובאופן כללי זו התוצאה. המשטר עצמו, כשהוא נמצא בשטח בגיבוי שיעי, למעשה, איראן חיזבאללה, כאשר הדבר האחרון שאכפת להם זו האוכלוסייה".

"האוכלוסיה שנפגעת ברובה היא אוכלוסיית המורדים ומי שנפגע לא מזיז להם. ראינו מקרים דומים בעבר בהרבה מקומות כמו הרוסים בצ'צ'ניה, והתוצאה היתה אותה תוצאה. כיתרו את האיזור ורוקנו אותו מיושביו כתפיסת עולם. מה שמעניין אותם זה עתיד האיזור – עתיד השטח המתפנה (לאחר שהאוכלוסייה דוללה – א. ר.). יש מלחמה נגד דאע"ש בתוך סוריה. יש מלחמה של מעצמות על הירושה הזאת שתיפול כפרי בשל משום שסוריה לא תקום מחדש. יש לך את טורקיה שרוצה את השטח לעצמה, כמה שהיא תצליח. היא גם רוצה למנוע מאחרים לקבל אותו. איראן רוצה את השטח הזה לעצמה וזה מאוד מכעיס אותנו. שים לב להערה הישראלית אתמול של ראש הממשלה בביקור בקזחסטאן, היא נועדה להעביר מסר לפיו אנחנו לא ניתן לאיראנים להיכנס לשטח. ממה זה נובע? איראן רוצים את השטח לעצמם כאימפריה, דרך עיראק, לסוריה וללבנון".

האם המעצמות ומדינות האיזור יכולות להסכים על אמברגו נשק כולל שיגורם ללחימה לדעוך?

"זו סברה בדיונית. אין מצב כזה. זה יימשך עד שמישהו ינצח. כביכול, אסד לא אמור היה לנצח – היו פנטזיות של העולם המערבי שקיווה שהכוחות הדמוקרטיים, כך או אחרת, יגיעו לשלטון וינהלו את העניינים, וזה לא קרה. אסד כמעט חוסל, אבל באו מעצמות זרות – איראן האיזורית ורוסיה שהיא מעצמה עולמית והכניסו לשם כוחות קרקעיים כמו חיזבאללה ומיליציות שיעיות וגם קצת יועצים וכולי, וייצבו את אסד. זה לא צבא פורמלי. ככה נראית מלחמה מודרנית, באמצעות שימוש בכוחות פרוקסי (שליחים שאינם צבא רשמי, א.ר). גם כשהרוסים נלחמים באוקראינה לא ראית מדים רוסים ודגלים. אז לאיראן נוח לא לשלוח צבא משלה והיא גם לא רוצה להעיר 'נמרים ישנים' שימצאו צבא איראני על הקרקע. זה הנוף של מלחמת האזרחים באיזור".

אין שום מנגנון שיגביל את האלימות בעתיד הקרוב?

"הבעיה הרבה יותר מורכבת מאלימות. אלימות מתרחשת כבר שש שנים. העובדה היא שפחות או יותר המשטר שרד. רבע מסוריה נשאר בשליטתו בסיוע רוסי. כל יתר השטח פתוח לדיון במלחמה נוספת והשאלה היא מי יקבל אותו? האם זה טוב שאיראנים ילחמו שם נגד כוח משלוח טורקי למשל? זה לא מה שקורה כעת, אבל הכל פתוח."

על פי נתוני סוכנות האו"ם לפליטים המצב כיום הוא החמור ביותר מאז מלחמת העולם השניה, עם מעל ל-60 מיליון פליטים, עקורים ומבקשי מקלט. לאחר המלחמה ההיא ראינו התגברות של סדר עולמי המעוניין ביציבות ובכיבודה של ריבונות המדינות. אמנם תמיד הייתה בכך מידה של צביעות ואינטרסנטיות, אך העובדה כי הציבור הרחב במערב האמין שמדובר בתהליך אמיתי הגבילה את ההרפתקנות הצבאית של ראשי המדינות שלו. כעת אנו בתהליך של נסיגה מהנורמות הללו. בעוד שדעא"ש עומד בחזית האידיאולוגית כנגד הסדר הבינלאומי, מדינות רבות כמו טורקיה, איראן וסעודיה משלמות מס שפתיים לרטוריקה של "השכנת שלום" ו"מאבק בטרור" ובפועל פועלות בכיוון אימפריאליסטי חסר עכבות. אפילו מדינות אפריקה החלו לצאת ממוסדות בינלאומיים, כאשר יש לפחות אמת בסיסית בטענתן שהגופים הללו מבצעים אכיפה בעיקר כנגד מדינות חלשות. מעצמות גלובליות כמו רוסיה וארה"ב לא רק מגדירות אחת את השניה כאויבות, אלא נאבקות זו בזו באמצעות כוחות פרוקסי ו"עוצמה רכה" בינתיים ללא התנגשות צבאית ישירה. עם זאת, כדאי לשים לב כי האפשרות הכי פחות סבירה מצד שתיהן היא השימוש באו"ם כמוסד מגשר.

נקודת אור מעט פרדוקסלית מסתמנת סביב האפשרות שדונלד טראמפ, בעל הנטיות הלאומניות והבדלניות, יבחר לקדם עסקה רוסית-אמריקנית בסוריה. לעסקה כזאת יש סיכוי כלשהו להביא את המלחמה בסוריה לסיום.

מגן מסביר: "פוטין יכול כנראה לכפות על אסד כמעט כל הסדר. לאסד אין הרבה ברירות, אבל לפוטין יהיה קושי עם האיראנים עצמם. הוא לא קונה את החזון האיראני לעיצוב העתידי של סוריה ושל האיזור. אז בעצם הכל עוד לפנינו".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!