שותפויות הגז המחזיקות ב'לוויתן' התחייבו להודיע עד סוף שנת 2016 על 'החלטת ההשקעה הסופית' (FID) ביחס לשלב א' בתכנית ההשקעה שמוערכת בכ-3.5 עד כ-4 מיליארד דולר. עוד שבוע מתחילה 2017 והודעה שכזו לא התקבלה, אך בפועל אסדת הקידוח כבר הוזמנה. המיגון המשוריין ביותר למאגרים אינו הספינות של חיל הים, אלא המיגון המשפטי של יצחק תשובה. מבחינה כלכלית, ה"שותפים הכלליים" כמו יצחק תשובה לא לוקחים סיכונים. בעוד שמתווה הגז מגן עליהם מפני דרישות ממשלת ישראל, פקודת השותפויות (פקודת השותפויות, מסדירה בין השאר, את מעמדן של "שותפות מוגבלת" כמו 'דלק קידוחים') מעניקה להם יתרונות כלכליים על שותפיהם להשקעה מקרב הציבור, כך שהם יוכלו להרוויח אפילו אם השותפות תפסיד.
המטרה המוצהרת של מתווה הגז, כפי שאושר בממשלה באוגוסט 2015, הייתה להעניק הקלות רבות ליזמים על מנת לזרז את הפיתוח. ייתכן שהכל ילך כשורה, אך במקרה שלא, מדינת ישראל עלולה למצוא את עצמה ללא יכולת להשפיע על התהליך, שכן כמעט כל השליטה עליו עברה לידיהם של היזמים.
למרות שמאגר 'לוויתן' התגלה כבר בשנת 2010, הוא עדיין אינו פעיל. לא מדובר רק בקשיים רגולטוריים מול מדינת ישראל, אלא בקושי לגייס את הסכום הכסף הגדול אשר נדרש לצורך ביצוע עבודות הפיתוח והנחת הצינור להובלת הגז. לשותפות ב'לוויתן' אין יכולת להעמיד את הכסף להקמת התשתית בעצמן ולכן הן זקוקות למשקיעים, בעיקר בנקים גדולים מרחבי העולם. מכאן, אבן-דרך במתווה כללה את גיוס המימון לביצוע עבודות הפיתוח.
שותפות לוויתן מוחזקת באופן הבא: בידי 'נובל אנרג'י' האמריקאית 39.66%, לשותפות 'רציו' 15%, לשותפות 'דלק קידוחים' 22.67%, בדיוק כמו ל'אבנר חיפושי נפט', שנשלטות שתיהן ע"י דלק אנרגיה, הפועלת לאחד אותן. 'דלק קידוחים' נשלטת (80%) ע"י קבוצת דלק, אשר נשלטת ע"י יצחק תשובה.
במאגר 'לוויתן' כמות גדולה של גז, מעל 510 BCM על פי ההערכות. הצריכה השנתית של ישראל מוערכת על ידי רשות הגז ב-9 BCM בלבד. אלה מסופקים כיום ברובם על ידי מאגר 'תמר' ומיעוטם על ידי מסוף ה-LNG (גז טבעי דחוס המגיע בצורה של נוזל מקורר באמצעות אוניות) של חברת החשמל. מצב זה מחייב את לוויתן לחפש לקוחות נוספים.
סימנים של התקדמות
'דלק קידוחים' ו'אבנר', הצהירו על הסכם מימון מהבנקים הזרים ג'יי.פי מורגן ו-HSBC שיאפשר להם לממן את תכנית שלב א' בפיתוח לוויתן בהיקף מלא בסכום של 1.5 עד 1.75 מיליארד דולר, כנגד שיעבוד זכויותיהן בנכסים הקשורים לפרויקט לוויתן. גם לשותפות "רציו" יש הסכם מימון בסכום של 250-400 מיליון דולר, הכוללת שיעבוד דומה.
מי שעוד לא הכריזה על העמדת המימון היא חברת 'נובל אנרג'י' האמריקאית, שחלקה צפוי להיות כ-1.5 מיליארד דולר. ביני זומר, מנהל 'נובל אנרג'י' בישראל אמר בוועידת האנרגיה והעסקים השנה כי ההשקעה המצטברת בלוויתן, עד כה, עומדת כבר על 500 מיליון דולר, שהוצאו על חיפוש המאגר, קידוחי הבדיקה ותכנון תכנית הפיתוח. מכרזים לספקים מקומיים שישתתפו בפיתוח כבר פורסמו, ולכן, ברור שלנובל אנרג'י קיים אינטרס לפתח את מאגר לוויתן, כדי לא להוריד לטמיון השקעה כה כבדה. גם ההחלטה לסגור בהדרגה את תחנות הכח הפחמיות בחדרה ולהקים במקומן תחנות כח מונעות בגז תומכות בביקוש המקומי העתידי. 'דלק קידוחים' הודיעה לבורסה כי קידוח לוויתן 5 יצא לדרך במרץ 2017. בשלב ראשון מדובר בעוד קידוח הערכה, שיסייע לאמוד את כמות הגז המדוייקת ב'לוויתן', ובהמשך הוא יחובר למערכת הפקת הגז.
סימנים לדאגה
השקעה במשק הגז והנפט היא תמיד השקעה מסוכנת בשוק שנחשב לתנודתי ביותר. צניחת מחירי הגז העולמית גם היא מקשה על הפיתוח. הדבר החשוב ביותר למאגר לוויתן הוא הסכמים חתומים ארוכי טווח לאספקת גז ממנו. זהו הנכס שממנו ניתן לגזור תזרים של הכנסות ועל בסיסו לקחת הלוואות שיממנו את הפיתוח.
החוזה המשמעותי ביותר עד כה נחתם בין בעלי "לוויתן" ובין חברת החשמל הירדנית, בהיקף מקסימלי של 10 מיליארד דולר לאורך 15 שנה, אך ייתכן שההכנסה בפועל תהיה נמוכה משמעותית. סך החוזים שנחתמו עד כה הם בסך של 17 מיליארד דולר לכל היותר, למשך 15-20 שנה. חוזים אלו יוצרים תזרים הכנסות רק מ-2020 ואילך, אבל עד אז צריך להשקיע סכום המוערך ב 4 מיליארד דולרים בפיתוח המאגר. בנוסף, להסכמים אלו יש תמיד התניות מסוימות שמאפשרות להשפיע על המחיר, היקף ההסכם ולעיתים על ביטולו. במילים אחרות – ההשקעה ב'לוויתן' היא עדיין השקעה מסוכנת. לכן, למרות שגודלו כפול, ערכו בשוק פחות מזה של מאגר "תמר", שכבר פעיל משנת 2013 ולו חוזים חתומים ארוכי טווח בהיקף שמנצל את כל קיבולת הצינור.
כדאי לשים לב לכך שהסכמי המימון של 'דלק קידוחים' ו'אבנר' כוללים אפשרות לביטול הסכם המימון עד ה-20 בפברואר 2017, ו-120 יום מחתימתו במקרה של 'רציו'. קרן ההלוואה אמורה להיפרע בתשלום אחד תוך 4 שנים ('דלק קידוחים' ו'אבנר') או שנתיים ('רציו') עם אפשרות להארכה לארבע שנים בסך הכל. הנכס עצמו – מאגר לוויתן – לא יניב ב-4 השנים הללו הכנסות שיאפשרו להחזיר את ההלוואות, ולכן השותפויות צפויות לגייס כסף נוסף מהציבור הישראלי באמצעות אגרות חוב לטווח ארוך יותר, כאשר הזכויות במאגר כבר משועבדות לבנקים הזרים – ולכן לא ברור אילו בטוחות, אם בכלל, יתקבלו בעבור הלוואות אלו. המשמעות היא שבמצב הקיים, וגם אם וכאשר תתקבל ההחלטה על פיתוח 'לוויתן', מי שיתבקש לממן חלק גדול מהפיתוח יהיה הציבור הישראלי.
כך למשל, בשנת 2014 גייסה שותפות 'רציו' 370 מליון שקלים לטובת פיתוח 'לוויתן', אשר שכבו בקופה ללא שימוש בשל העיכובים בפיתוח, בעלות של ריבית בגובה 109 מליון ש"ח שישולמו בשנת 2019. גיוס סדרה ב' של 'רציו' עמד על 617 מליון ש"ח, לפירעון בין השנים 2021-23 כאשר תשלומי הריבית עליהם יסתכמו ב-256 מליון שקלים. לסדרה א' יש שיעבוד בגובה 10% על הכנסות מתמלוגים ממאגר לוויתן. מכיוון שלא יזרום גז במאגר זה בשנת 2019, השיעבוד הוא כמעט חסר ערך, במקרה של תקלה בפיתוח. בעוד של'אבנר' ו'דלק קידוחים' יש גם תזרים מזומנים ממאגר 'תמר', העובדה של'רציו' אין אחזקות כאלו, מגבירה את הסיכון של אגרות חוב אלו לציבור.
ומי לא מסתכן?
אמנם, יש באפשרות המשקיעים בבורסה לדרוש ריבית גבוהה תמורת הלוואות בסיכון גבוה, אך במקרה כזה יווצר ניגוד אינטרסים מעניין שמכונה "בעיית הנציג". שותפויות חיפושי הגז מורכבות מ"שותפים כלליים" כמו יצחק תשובה במקרה של 'דלק קידוחים' ו'אבנר', ומ"שותפים מוגבלים" שקנו יחידות השתתפות בבורסה. ל"שותף הכללי" יש זכויות יתר – קבלת דמי ניהול וכן תמלוג-על – כלומר נתח מכל ההכנסות בפרויקט. מי שקנה יחידת השתתפות בבורסה, יקבל כסף רק מרווחי הפרויקט, אם וכאשר יהיו כאלו. במילים אחרות, השותף הכללי יכול "להעמיס" על השותפות כולה הלוואות בריבית גבוהה, גם לבנקים וגם למחזיקי האג"ח, אשר לא הוא ישלם אותן, אלא רק מי שמכונים "שותפיו", ובעצם – כפופיו. במקרה של תשובה, הוא יקבל את כספו ראשון, וממה שיישאר בקופה ישולמו ההלוואות וחלקה של מדינת ישראל בהכנסות, ורק לאחר מכן ישולם חלקם של המשקיעים מן הציבור.
העיוות הנ"ל עלה לדיון בועדת חוק חוקה ומשפט בשנת 2014, הדנה בתיקון פקודת השותפויות. אז אמר אמנון פורטוגלי ממכון ואן ליר: "מי שמקבל את התמלוגים, בעל הזיכיון, לא מעניין אותו בכלל אם החברה מרוויחה או לא מרוויחה, הוא את חלקו מקבל. השותפות במקרה הזה יכולה גם להפסיד (ואז המשקיעים לא יקבלו את הכסף חזרה – א.ר.)". בסופו של דבר, העבירה הכנסת את התיקון לפקודת השותפויות מבלי ששינתה את המנגנון לפיו השותף הכללי זוכה בחלק מההכנסות והמשקיעים מהציבור מקבלים רק חלק מהרווחים, כאשר החזר ההלוואות נעשה מתוך הרווחים. בשורה התחתונה, אם לא יהיו רווחים, מי שייפגעו יהיו המשקיעים מהציבור ולא מנהלי השותפויות. הכלכלן אורי טל טנא העריך כי אם החוק יתוקן ויוגבלו זכויות היתר של "השותף הכללי" התוצאה תהיה "העברת יותר ממיליארד שקל מבעלי השליטה בחברות הנפט והגז – לציבור."
המתווה רוקן את יכולת התמרון של המדינה
על הצפוי מ'לוויתן' ניתן ללמוד ממה שמתרחש כעת ביחס למאגר 'תמר', אשר מוחזק גם הוא ברובו על-ידי 'נובל אנרג'י', 'דלק קידוחים' ו'אבנר'. לא רק שההגיון של מתווה הגז התיר באופן חריג את קיומו של מונופול אסור ללא פיקוח מחירים, הוא כלל גם ויתור על חובת הנחת צינור גז שני ממאגר 'תמר' והשאיר את ישראל תלויה בצינור גז אחד בלבד. ככל שיזמי הגז יתלוננו על קשיים ועיכובים בפיתוח 'לוויתן', הלחץ יופנה אל המדינה להתקפל ולהעניק עוד ויתורים.
נכון ש"על הנייר" קיימות במתווה אבני דרך שאם היזמים לא יעמדו בהן, המדינה תוכל בסופו של דבר לקבל את זכיון ההפקה בחזרה. בפועל, הסבירות לכך היא נמוכה ביותר: ראשית, הלאמה תחייב עיכובים נוספים, ושנית, מפני שמנכ"ל משרד האנרגיה שאול מרידור, שר האנרגיה יובל שטייניץ וראש הממשלה בנימין נתניהו מתנגדים להלאמה מסיבות עקרוניות. השילוב בין הפגיעה בביטחון האנרגטי שעוגן במתווה, כשהמדינה ויתרה ליזמים על הנחת צינור שני ממאגר 'תמר' ביחד עם עמדות השרים והפקידים, מעניקים את מירב כח המיקוח ליזמים. רק מיעוט מזערי ממנו נותר בידי הממשלה, שאמורה לדאוג לנו, הציבור.
מבחן ראשון לעוצמת ההשפעה של מתווה הגז הוא תביעתו הייצוגית של משה נזרי, אשר טען שתעריף החשמל מופרז מפני שחברת החשמל רוכשת גז במחיר מנופח ממונופול 'תמר' בהיקף של 2.5 מיליארד ש"ח בשנה. בית המשפט לא דחה על הסף את תביעתו, למרות שאביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, תמך בבקשת המונופול לדחות את התביעה. הדיון אמור להתקיים בפברואר, אך בינתיים בעלי המונופול עתרו לבית המשפט העליון. בעתירה נאמר: "אם תתממש האפשרות שפתח בית המשפט קמא בהחלטתו, ותבוטל אסדרת המחירים שבמתווה הגז, כך שבמקומה ייכון פיקוח מחירים אלטרנטיבי שמר נזרי מבקש לכפות על המשק, קיים חשש ממשי כי לא ניתן יהיה ליישם את מתווה הגז, והוא יתבטל הלכה למעשה, על כרעיו ועל קרבו".
בהתנצחות המשפטית הזו טמון הסיפור כולו. לא רק שהממשלה מתייצבת לצד בעלי המונופול בבית המשפט, אלא שגם הם עצמם טוענים שמתווה הגז הוא "עסקת חבילה", כך שעצם התקבלות התובענה הייצוגית לדיון מבטלת את כל ההתחייבויות המעטות אשר הם נטלו על עצמם במתווה. לפני שמתווה הגז יקדם את מטרתו המוצהרת של "האצת הפיתוח", הוא מהווה קודם כל שריון משפטי בעבור בעלי המונופול.
