דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
כלכלה

משרד האוצר / דו"ח הכלכלן הראשי: מה לא עושים כדי להצדיק הגדלת ייבוא

הסקירה שפורסמה השבוע מתעלמת מהבדלים בסיסיים בין ישראל לשותפות הסחר שלה, ומציגה קשר מופרך בין ייבוא גבוה לצמצום העוני - אבל את מי בכלל מעניינות העובדות?

פריקת מכולות בנמל (צילום ארכיון: יעקב נעמי / פלאש 90).
פריקת מכולות בנמל (צילום ארכיון: יעקב נעמי / פלאש 90).
עמר כהן
עמר כהן
כתב כלכלה
צרו קשר עם המערכת:

מידי יום א' מפרסם הכלכלן הראשי במשרד האוצר, יואל נווה, סקירה המנתחת סוגיות שונות במשק הישראלי. על פי רוב מתבססים דו"חות אלו על ניתוח מקצועי של עובדות. השבוע חרג נווה ממנהגו – הוא פרסם דו"ח מגמתי, הכולל הטיה משמעותית של הנתונים למסקנה שנקבעה מראש. מגמת הדו"ח היא לקדם את האג'נדה של משרד האוצר, המצדדת בהגדלת החשיפה של המשק הישראלי לייבוא. על אף שהדו"ח רצוף הסתייגויות, המסקנה המתקבלת ממנו היא חד משמעית: המטרה היא תחרות, והדרך אליה עוברת בפתיחת השוק הישראלי, ובפרט שוק המזון, לייבוא.

בשלב הראשון מבסס הדו"ח את הטענה כי היקף הייבוא לישראל נמוך מכפי שהיינו רוצים לראות אותו, כלומר – נמוך בהשוואה בינלאומית למדינות ה-OECD. ישראל מייבאת סחורות ומוצרים בשיעור של 20% מהתוצר השנתי שלה, בהשוואה לממוצע מדינות ה-OECD שעומד על 27% מהתוצר. את מה שהכלכלן הראשי אינו טורח לציין אפשר להבין מהתבוננות קצרה במדרג המדינות המייבאות: למעט קנדה וקוריאה הצפונית, כל המדינות ש"עוקפות" את ישראל בחלקו היחסי של הייבוא מתוך התוצר הן מדינות אירופיות. כשהגבולות פתוחים והמדינות השכנות חולקות מטבע והסכמי סחר, ובכלל נמצאות ביחסי שלום, אין זה מפתיע שמעבר הסחורות והמוצרים ביניהן יהיה אינטנסיבי. ביחס לעובדה שלמדינת ישראל אין מסחר משמעותי עם שכנותיה וששווקי הייבוא והייצוא שלה נמצאים מעבר לים, זה אפילו מפתיע שהיא עוקפת מדינות אירופאיות כספרד, פולין ואיטליה בשיעור הייבוא שלה מהתוצר. בשלב מאוחר יותר בסקירה "מודה" הכלכלן הראשי בבעייתיות שבהשוואה הזו, אך ממשיך בהסקת המסקנות מתוכה.

בשלב השני מבצע הכלכלן הראשי מניפולציה נוספת – הוא מוציא את ייבוא היהלומים מהמשוואה. זאת, בטענה שמדובר בענף קטן בעל היקפי יבוא גדולים, שנועדו לעיבוד בישראל ולאחר מכן לייצוא. מסתבר שללא ייבוא היהלומים, הדירוג של ישראל יורד באורח פלא והיא מתייצבת במקום החמישי מהסוף. כמובן שמדובר בהטיית נתונים חסרת הגיון: אם נוציא מהמשוואה את פולי הקקאו, מעמדן של בלגיה ושוויץ יירד פלאים, ואם נוציא מהמדד את ייבוא המכונות התעשייתיות (רכיב הייבוא הגדול ביותר ברוב מדינות אירופה) מעמדה של ישראל דווקא יזנק. הצגת הגרף ללא ענף היהלומים הגולמיים, שהוא ענף ייבוא ייחודי לישראל, נועדה להטות את הנתונים ולהציג מצג שווא.

בשלב השלישי קושר הכלכלן הראשי בין ייבוא לבין עוני ואי שוויון. הדו"ח מציג מתאם בין המדינות שבהן שיעור העוני נמוך, לבין מדינות ששיעור הייבוא בתוצר שלהן גבוה. הכותב אינו מציג מה הסיבה ומה המסובב במתאם הזה, אבל כותרת הסעיף בדו"ח זורעת את הקשר המוצע – "הגדלת החשיפה לייבוא יכולה להביא להגברת רמת התחרות במשק ועל ידי כך להורדת יוקר המחיה; במקביל, מתקיים מתאם שלילי בין חשיפה לייבוא לעוני ואי-שוויון". באגף הכלכלן הראשי יכלו לפחות להזכיר את קיומו של הסבר הפוך, שבמקרה זה הוא הגיוני הרבה יותר – העוני הוא הגורם לשיעור הייבוא הנמוך, מכיוון שצריכת מוצרים מיובאים מקושרת לרמת חיים גבוהה. מהדו"ח משתמע כי בישראל יש עניים רבים מכיוון שהיא אינה מייבאת מספיק סחורה – טענה מופרכת מיסודה.

בשלב זה מוסיף הדו"ח הסתייגות למתאם הנתונים שהחליט להציג – "אין להסיק כי הגדלת החשיפה לייבוא תביא בהכרח לירידה בעוני. מטבע הדברים, קיים קושי רב בביסוס קשר סיבתי ובהחלט ייתכן כי קיימים גורמים אחרים המשפיעים הן על שיעור הייבוא והן על שיעור העוני". ולמרות זאת, מבלי לתת לנתונים לבלבל אותו, הוא ממשיך אל המסקנה המוכתבת מראש: "יש בתוצאות אלו בכדי להטיל ספק רב בטענות הנשמעות מעת לעת על פיהן יש סתירה בין מדיניות המוכוונת להגברת החשיפה לייבוא כאמצעי להגברת התחרות מחד, ומאמצים להביא לצמצום פערים בחברה מאידך."

כדי להבין עד כמה מופרך המתאם בין שיעור הייבוא מהתוצר לשיעור העוני ואי השוויון, אפשר לציין כי ניתן למצוא מתאם גבוה יותר בין שיעור הייבוא לבין הגובה הממוצע של הנשים באותה המדינה (הולנד, צ'כיה, אסטוניה, לטביה ודנמרק נמצאות בעשיריה הראשונה בשני המדדים הללו) ובין שיעור ייבוא נמוך לאחוז האנשים באוכלוסיה שאוהבים חריף (מקסיקו צ'ילה, טורקיה ויפן).

בשלב הרביעי מניח הכלכלן הראשי הסתייגות נוספת: "הריחוק של ישראל משותפות הסחר העיקריות שלה אמנם מהווה הסבר חלקי לשיעור הייבוא הנמוך", הוא כותב. אבל שוב פעם, מסקנת היעד עוקפת את ההיגיון בהמשך המשפט – "אך גם חסמים רגולטוריים ובירוקרטיים משחקים תפקיד", ומציין כי משך הזמן והעלות של בדיקת הסחורה ברשויות הגבול גבוה יותר מאשר ממוצע ה-OECD. הבעיה בהשוואה הזו היא ברורה: למרבית המדינות האחרות ברשימה אין בכלל גבול. סחורה המועברת בין מדינות האיחוד האירופי עוברת את בדיקת הגבולות במהירות מאחר שאין בדיקה כזו. הגבולות באירופה פתוחים, וכך גם הגבול בין ארצות הברית לקנדה. גם ההשוואה של עלות השוואת המסמכים אינה הוגנת – ברור שהשוואת המסמכים בין שתי מדינות דוברות אנגלית או צרפתית אורכת פחות זמן. לישראל יש אכן בעיה – אין לה מסחר עם אף מדינה אחרת שדוברת עברית. ייתכן שהמסקנה הבאה תהיה שיוזמתו של אליעזר בן יהודה להחיות את השפה העברית היתה טעות, ואם רק לא היה טורח בהמצאת מילים עבריות, בישראל לא היה עוני.

בשלב החמישי והאחרון מסתער הכלכלן הראשי על שיעור הייבוא הנמוך, לטענתו, של מזון בישראל. בדו"ח נטען כי "שיעור הייבוא לישראל, ביחס לגודלו של שוק המזון, הוא נמוך באופן חריג". במדד זה ממוקמת ישראל במקום השלישי מהסוף, אחרי מקסיקו וטורקיה. הכלכלן הראשי מעדיף לדלג על הסיבה הברורה לכך: מזון נצרך לרוב כשהוא טרי, או לחלופין מאוחסן בהקפאה. ייבוא מזון טרי או קפוא למדינה מבודדת גיאוגרפית כרוך בעלויות גבוהות. ואכן, מדינת ישראל מייבאת את המזון היבש שלה – תירס, קמח ואורז אינם מיוצרים בארץ אלא מיובאים מחו"ל. את המזון הטרי, עגבניות, מלפפונים, בצל, תפו"א חלב ובשר ישראל מייצרת בעצמה. בינתיים.

לסיכום מציג הכלכלן הראשי את המסקנות, שזהות לחלוטין לנקודת המוצא: "הריחוק הגיאוגרפי דווקא מחייב הגברת המאמצים להסרת חסמים רגולטוריים ואחרים בייבוא, על מנת להגיע לתוצאה המיטבית בהינתן המגבלות הגיאוגרפיות." אבל מהי התוצאה המיטבית הזו? במה היא מיטבית ואת מי היא תשרת? אמנם הדו"ח מדגיש כי "עצם הגדלת הייבוא איננה מטרה בפני עצמה, כי אם כלי בכדי להגביר את התחרות ועל ידי כך להביא להורדת מחירים ושיפור המגוון ואיכות המוצרים. על מנת שיהיה אפקטיבי בהשגת מטרות אלו, על היבוא להתאפשר לאורך זמן ובתנאי ודאות, באופן שיאפשר את התפתחותו המלאה של שוק תחרותי". אבל לאורך כל הסקירה לא עוסק הכלכלן הראשי בהנחות המוצא: האם תחרות מביאה להורדת מחירים? או לשיפור איכות המוצרים? ומדוע יש לתת לייבוא "ודאות" כאשר חקלאי ישראל והתעשייה המקומית נמצאים בתנאי חוסר וודאות?

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!